1. לפני כשבועיים הודיע צה"ל על החלטתו להעניק צל"ש לסמל ע', לוחם יחידת עוקץ שירה במחבל שביצע את הפיגוע בנוה צוף־חלמיש. עוד הוחלט להעניק תעודת הוקרה גם לאביו של ע' על תפקודו בזירת האירוע. תמימים יטענו שרק צירוף מקרים אחראי לעובדה שההודעה הזו פורסמה בדיוק ביום שבו נכנס אלאור אזריה לכלא. אחרים, תמימים קצת פחות, יעריכו שלצה"ל הייתה כוונה להציג קבל עם ועולם את תפיסת עולמו בכל מה שקשור להבדל בין שני היורים, זה שירה במחבל מסוכן במטרה להציל אנשים, וזה שירה במחבל מנוטרל שכבר לא היווה סיכון לאיש.

ההחלטה על מתן הצל"ש לע' עוררה דיון קטן, מוגבל בהיקפו, שיותר מכולם היטיב לנסח אותו ישראל הראל במאמר שפרסם ב"הארץ". "צל״ש לא ניתן על מעשה מתבקש, מובן מאליו", כתב, "הוא מוענק על מעשה מיוחד, יוצא דופן, שיש בו תעוזה מיוחדת וסכנה לחיי מי שמבצע את המעשה. מהדברים שסיפר לרמטכ״ל שהגיע לזירה, מסתבר שהוא לא פרץ לפנים הבית (לא היה צורך), ולא התעמת עם המחבל עימות פיזי. דהיינו, לא נשקפה לו סכנה אישית מהמחבל הנמצא בתוך הבית".

על שתי נקודות אי אפשר להתווכח. האחת, שלצה"ל היה חשוב מאוד לגבות את סמל ע', אחרי השתלחות מכוערת שחווה ברשתות החברתיות, נוכח העובדה שלא חיסל את המחבל. השנייה, שבין שהוא ראוי לצל"ש ובין שלא, ברור שע' היה האיש הנכון במקום הנכון וברגע הנכון, ושאלמלא הפעולה שלו סביר מאוד להניח שהמחבל לא היה מסתפק בשלושת בני משפחת סלומון שרצח, אלא ממשיך הלאה גם אל שאר בני הבית.

מה מפריע כאן בכל זאת? מתקבל הרושם, ולא בפעם הראשונה, שלמערכת הביטחון אין באמת קריטריונים ברורים מתי להעניק צל"ש ומתי לא, ואיך להתייחס למי שפועל בגבורה בזירת פיגוע, ולא פעם מדובר בהחלטות שבינן לבין משהו שמתקבל אחרי שיקול ענייני ונקי יש פער לא נוח.

# # #

הנה דוגמה. לפני קצת יותר משבעה חודשים אירע פיגוע קשה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, כשמחבל שנהג במשאית דרס קבוצה של צוערי בה"ד 1 שקיבלו הדרכה במקום, ורצח שלושה צוערים וקצינה. התמונות שתיעדו את ההתרחשות בזירה היו ברורות. נראו בהן צוערים רבים נמלטים מהמשאית הדוהרת ובורחים לכיוון אחד, וביניהם בולטת דמותו של אזרח אחד שרץ בניגוד למגמה, לכיוון ההפוך, היישר אל עבר המשאית.

האזרח הזה הוא איתן רונד, מדריך טיולים שעד לרגע הפיגוע עסק בהדרכת הצוערים. רונד ניצל בנס. המשאית אומנם פספסה אותו במילימטר, אבל המהירות שבה חלפה בצמוד אליו והפגיעה שלה בחיילים שעמדו לצדו העיפו אותו למרחק של כמה מטרים והוא נפגע בידו, ברגלו ובפניו. רגע אחרי הנפילה הזו הוא התעשת, קם על הרגליים, שלף את אקדחו האישי, רץ לעבר המשאית, התייצב מול המחבל שנהג בה, וירה לעברו.

"דיברתי עם אחת הבנות שהיו במקום", שחזר אחר כך, "הסתכלתי שמאלה ולפתע ראיתי משאית נכנסת בדהרה, קיבלתי אותה לתוך הפרצוף. התגלגלתי ונעמדתי על הרגליים, הייתי בטוח שזו תאונה ואז המשאית עברה לרוורס... בהתחלה יריתי לכיוון הגלגלים, אבל אז הבנתי שזה מיותר, אז רוקנתי את המחסנית על החלק הקדמי של המשאית".

רונד לא ירה לבדו. היו איתו שם עוד מדריך אחד, אייל קורן, אזרח גם הוא, וגם עוד כמה צוערים. ובכל זאת, הבדל אחד גדול היה בינו לבין הצוערים, הן אלה שירו והן אלה שנמלטו. מהם, לפי כל קנה מידה, היה מצופה לפעול. ממנו לא היה מצופה כלום. הוא אזרח. הוא מוקף במאות צוערים לובשי מדים ואוחזי נשק. הוא לא נמצא שם בתפקיד.

בראיונות שהעניק מיד אחרי האירוע, רונד ביקר את החיילים שלא הצטרפו אליו להסתערות, ואף העלה את חששו שמדובר ב"אפקט אלאור אזריה". למוחרת חזר בו מחלק מהדברים שאמר בסערת הרגע. כך או כך, ברור שאם יש בצה"ל מנגנון שמאפשר להעניק תעודת הערכה לאזרח כלשהו על מעשה כלשהו, רונד היה חייב לקבל את ההערכה הזו.

אלא שרונד בא לצבא לא טוב, פעמיים. פעם אחת בגלל הביקורת שהשמיע כלפי החיילים, ופעם שנייה, משום שהעיסוק בו ובנכונות שלו להסתער רק העצים את השאלות שהעלה סרטון הווידיאו שבו נראו המוני צוערים כשהם בורחים מהמקום. דובר צה"ל, שהבין את הבעיה שנוצרה לו, יצא למלחמה. קודם הוצגה לציבור כגיבורה אלטרנטיבית קצינה שירתה מתוך האוטובוס אל עבר משאית המחבל, אף שכל מי שראה את הזירה יודע שאין שום קו ירי סביר בין שתי הנקודות. בהמשך טרח צה"ל להעביר לעיתונאים פרטים שינסו לכרסם בגרסת המדריך, בעוד גורמים אנונימיים בצה"ל תוקפים אותו במילים בוטות. איתן רונד, כמה מטורלל שזה יישמע, סומן כאויב המערכת. על צל"ש אף אחד בצה"ל לא חשב. גם לא על תעודת הוקרה בגין תפקודו בשטח. אפילו שיחת טלפון עם מילה טובה לא הייתה בתכנון של איש. שנייה אחרי שתם הירי עזב רונד את המקום לבית חולים ומאז לא שמע מאף אחד.

אילו בכך הייתה מסתיימת הפרשה, מילא. אלא שבצה"ל החליטו להמשיך להעניש את רונד עד הסוף. כמה ימים אחרי האירוע, כששטפי דם כחולים עדיין מקשטים את רגלו ותחבושת מעטרת את אפו, קיבל מדריך הטיולים המוערך הודעה שלפיה צה"ל החליט שלא לאפשר לו עוד להדריך צוערים. הדרכות שכבר נקבעו לו מראש בוטלו. הדרכות חדשות לא הוזמנו. זו הייתה גם פגיעה לא הוגנת בכיסו של מי שהדרכת טיולים היא מקור פרנסתו, ושעד האירוע הזה קיבל ציונים גבוהים ביותר במשובים של צה"ל, וגם סטירת לחי מצלצלת מבחינה ערכית למי שרק לפני רגע היה מוכן לסכן את נפשו כדי להציל חיילים, ועכשיו מצא את עצמו קורבן להתנהגות נקמנית מכוערת.

בסופו של דבר, רק אחרי כחודשיים, בעקבות התערבותם של גורמים שונים, בהם ח"כ אלעזר שטרן, התעשת צה"ל והחליט להחזיר את רונד להדרכה. עד היום, אגב, לא נמצא בצה"ל קצין אחד שירים אליו טלפון, ויגיד לו משהו על התפקוד שלו.

תגובת דובר צה"ל: "לאחר תחקיר האירוע המדובר לא נמצא לנכון להמליץ על הענקת אותות הוקרה לאזרחים על תפקודם באירוע. איתן רונד הושעה מתפקידו כמדריך טיולים בצה"ל. לפני כחצי שנה, ולאחר שבוצעו ההבהרות הנדרשות, קצין חינוך ראשי החליט לבטל את השעייתו הזמנית".

שתי הערות לתגובה. האחת, שאם אכן בוצע בצה"ל תחקיר אחרי האירוע הזה, עדותו של רונד, שעמו כאמור איש לא דיבר, לא הייתה חלק ממנו. השנייה, שאם מישהו קורא את תגובת צה"ל ומתרשם מהמילה "השעיה", שמדובר בהליך סדור כלשהו ולא בהחלטה קפריזית חד־צדדית, הוא טועה.

2. אירועי מוצ"ש בפתח תקווה, ובעיקר דבר מעצרם של אלדד יניב ומני נפתלי, עוררו רעש תקשורתי גדול. הזעזוע על עצם המעצר, על האזיקים (פרקטיקה נפסדת של המשטרה והשב"ס שלא הייתה צריכה להמתין לקמפיין של יניב כדי לעורר כאן סערה), על סתימת הפיות ועל הפגיעה בחופש הביטוי של מי שרצו להפגין בניגוד להוראות המשטרה, נשמע מקצה הארץ ועד קצה. זה עוד אחד מאותם מקרים שבהם אפשר לשפוט את הגינותם של אנשים רק כשמנסים להיזכר באיזו עמדה הם החזיקו כשהשלטון נהג באותן פרקטיקות מול יריביהם הפוליטיים. וכן, כשמדברים על פגיעה קשה בחופש הביטוי, אין ברירה אלא לחזור שוב אל אירועי ההתנתקות, אל הימים שבהם המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט נלחמו בהפגנות ובמפגינים ושלחו ילדים למעצרים סיטונאיים, בלי בדל של ביקורת מצדה של העיתונות ומצדם של לוחמי זכויות האדם באגף השמאלי של המפה.

חזרתי השבוע אל מאמר המערכת של עיתון "הארץ", תחת הכותרת "תנו למשטרה לנצח", שפורסם ביולי 2005, בימי ההפגנה הגדולה של הכתומים בכפר מימון. כמה ימים קודם לכן עברה בהבנה החלטת המשטרה להוריד מהאוטובוסים בתל אביב מפגינים שתכננו להגיע להפגנה בנתיבות. עכשיו, כשאלפים התכנסו בכפר מימון, התגייס "הארץ" כדי לעודד את המשטרה לטפל במפגינים בכל דרך. דמוקרטיה? חופש הביטוי? חופש מחאה? אלה עקרונות שטובים כנראה להפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלא מגיש מספיק מהר כתב אישום נגד ראש הממשלה, ולא למי שמבקשים למחות על הרס מתוכנן של עשרת אלפים בתים של מתנחלים בגוש קטיף.

"שלשום היה נדמה שבין המשטרה למתנחלים נרקמת הסכמה כביכול על היקף ההפגנה שביקשו לקיים ואורכה", סיפר המאמר, "אך כשהמשטרה התעשתה לבסוף והבינה כי המתנחלים אינם מסכימים להתחייב על מסלול מסוים ועל פרק זמן שבו תסתיים ההפגנה, וכשנודע שאינם מתכוונים להתפזר עם תום ההפגנה, החליט המפכ"ל, בעצה אחת עם היועצים המשפטיים של המשטרה ושל הממשלה, לאסור על ההפגנה". נו, עכשיו נחשו באיזה צד היה "הארץ" בוויכוח הזה בין מי שמבקשים להפגין למי שמנסים למנוע מהם לעשות את זה. "השתלשלות האירועים ובעיקר חוסר העקביות של המשטרה ואוזלת ידה במניעת ההפגנה והמסע לנתיבות ומשם לכפר מימון מחייבים הסקת מסקנות מהירה...", כתב מנסח המאמרים האלמוני של העיתון. "השתתפות אלפי עבריינים במוצהר במופע שנאסר בידי המשטרה אינו הופך אותו לחוקי, אלא למפגן של אספסוף שאימץ לעצמו, מתוך הרגל, עליונות על החוק".

והמסקנה? "מוטב למשטרה ולצה"ל להכיר בכך, כי יש רק דרך אחת ליישם את החלטותיהם: בכוח, בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותם. בדיוק כפי שעושים זאת משטרה וצבא במדינות דמוקרטיות אחרות כשאספסוף מאיים למוטט אותן".

אחד הכוכבים שהפציע השבוע היה חתן פרס ישראל, פרופ' זאב שטרנהל. "אידיוטים", הייתה מילת המפתח בשיחה שניהל עם אורית לביא־נשיאל בערוץ הכנסת, והיא תיארה בגדול את כל מי שלא חושב כמו הפרופסור. "הזכות להפגין היא זכות בסיסית בדמוקרטיה", הזכיר לנו. "שהמשטרה תעצור את שני המארגנים ותושיב אותם לבלות את הלילה בתא מעצר?...זה אידיוטי לגמרי". "אחת הטענות", הזכירה לו המראיינת, "היא שמנסים פה להלך אימים על פקיד ציבור". "באמת", השיב, "זה הרי דבר אידיוטי כל כך. מהלכים אימים על היועץ המשפטי לממשלה? הוא כל כך ייבהל מזה שמפגינים מול הבית שלו מדי שבוע... אי אפשר להתייחס אל האזרחים בישראל כאל אידיוטים".

נזכרתי במאמר שפרסם אותו שטרנהל בימי ההתנתקות, כשמדובר היה במפגינים אחרים. "רק כוח מסוגל לעצור כוח", פסק הפרופסור. "כאשר משטר דמוקרטי מוכן להעמיד מול השתוללות הימין המהפכני כוח מאורגן ומאומן היטב, תחת פיקוד ראוי - ההסתערות נעצרת....".

# # #

אה, והיה השבוע גם היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר. את המשטרה הוא האשים בשיקולים פוליטיים, את הממשלה בכך שהיא מנחיתה מהלומות על מוסד היועץ המשפטי לממשלה, ואת היועץ עצמו על כך שהוא פועל נגד חופש ההפגנה.

תמיד כשאני שומע את בן יאיר מותח ביקורת על מישהו או על משהו, אני נזכר בסיפור הבא שפרסמתי כאן לפני שנים רבות. עם כניסתו של יעקב נאמן המנוח לתפקיד שר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה, הוא פצח בסדרת התבטאויות שלא נעמו למי שכיהנו אז בצמרת המשרד. בין השאר, הוא מתח ביקורת על צמרת הפרקליטות וגם הודיע ליועץ בן יאיר שבכוונתו להחליף אותו.

והנה מה שפרסמתי בעבר על אירוע שהתרחש באותם ימים: "זמן לא רב אחרי בחירות 96' ערכה לאה רבין על גג ביתה ארוחת ערב למוזמנים. לארוחה הוזמנו מכרים, חברים וכמה ממקורבי המשפחה. בין המוזמנים היו גם היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, ורעייתו. אחד הנוכחים בארוחה סיפר השבוע ל'סופשבוע' כי בשלב מסוים, אחרי כמה לגימות מהיין שהוגש לשולחנות, שחרר בן יאיר את לשונו. 'שמעתם מה אני עושה לפאשיסט הזה, יעקב נאמן?', אמר, 'אני הולך לזיין אותו'. 'מה הוא עשה לך?', ניסה אחד השומעים לברר. 'אתה לא מכיר את האנשים האלה', השיב בן יאיר לדברי אותו גורם. 'אתה לא מכיר את המוטיבציות שלהם'…".

למוחרת כניסתו של נאמן לתפקיד, הודיע היועץ בן יאיר על פתיחת בדיקה משטרתית נגדו. כמה שבועות אחר כך הוא בישר על מעבר לחקירה פלילית. בסופו של דבר, הוגש נגד נאמן כתב אישום, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כשר המשפטים ולבסוף זוכה זיכוי מהדהד.

kalman.liebskind@maariv.co.il

גיבורים לרגע: כשחלוקת הצל"שים פוגשת את האינטרסים של מערכת הביטחון

לצה"ל היה חשוב להעניק צל"ש לסמל שירה במחבל בחלמיש, כמו שהיה לו חשוב להעניש את האזרח שירה במחבל מארמון הנציב. וגם: חופש הביטוי קודם לכל - כל עוד המפגינים מהאגף הנכון