"צריכה שקית, ילדה?", שאל אותי המוכר בקיוסק ליד הים. זה שמוכר גלגלי ים, צעצועים וקולקציה שלמה של בגדי ים בהון תועפות מלבד הממתקים והמשקאות, כאילו שתגיע לשם אישה שכבר ירדה לים ותחליט לחדש את המלתחה בדקה ה־99. אז עניתי לו שכן וכמובן לא הצלחתי לשתוק בעניין ה"ילדה". הפעם דווקא לא כעסתי אלא להפך, ואף עניתי בטרחנות "תבוא כל יום". ואז רציתי להרוג את עצמי.

יש שלב בחיים שבו את קולטת שהפכת להיות כל מה שחששת ממנו כשהיית צעירה. האישה הטרחנית הזאת שיש לה משהו לומר על כל דבר, זו שזורקת קלישאה מצויה מארסנל סבתאי שאגרה במוחה ונשבעה לא להשתמש בו לעולם. הוא כמובן ענה לי באותה המטבע כששמע בת כמה אני ושאל האם "יש כדורים שאפשר לבלוע כדי להיראות צעיר?", וכך המשכנו במעין דו־שיח חביב אך מיותר ועתיר בססמאות שנדמה שנלקח מ"המדריך השלם לנוסע במונית", כאילו שאין לנו שום דבר אחר לעשות ביום שבת בצוהריים.

האמת היא שמה שחשבתי עליו אחר כך היו חנויות הקונספט של התיירים ועד כמה הן משעשעות אותי ומזכירות לי את קו המחשבה החרדתי שאני מנסה להיגמל ממנו בשנים האחרונות, זה שלוקח כל דבר פעמיים בתיק כשהוא נוסע נניח ליותר מיומיים מחוץ לבית. ״אם ייקרע״, ״אם יתקלקל״, ״אם יאבד״. יצר ההישרדות היהודי הזה שעובר בתורשה - מהדור הראשון של מה שלא מדברים עליו היישר אל הדור השלישי שכבר לא אכפת לו לדבר על כך בהומור שחור - שסבור שבכל יציאה מאזור הנוחות של ביתו הוא מגיע ליער פרטיזנים מבודד וצריך לשרוד איכשהו. החנויות הללו נועדו בדיוק לנו, אנשי ה"אם נצטרך". לא פלא שנתקעתי שם 25 דקות אחרי שעברתי על כל המדפים ובסוף יצאתי רק עם פחית קולה. זאת אומרת, דיאט קולה.

אני חושבת שזה לא רק מה שספגתי בבית אלא שזה עניין דורי המשותף להרבה מבני המחזור שלי. חינכו אותנו שלשרוד זה בסדר וזה מספיק, כאילו שאין לנו סיכוי אחר מעבר להישרדות הבסיסית הזאת שתחזיק לנו את הראש מעל המים. ״העיקר שיש לך מספיק ל...״, היה המוטו בחיים עד שהגיע השלב שבו החלטתי לעצור ולשאול את עצמי - אבל רגע, ולמה שלא יהיה לי יותר או "גם וגם"? למה זה תמיד "או או"? אגב, לא ממש קיבלתי תשובה.

לשנות תוכנה זה לא קל אבל אפשרי. בניגוד לאנשים שסבורים שיש גיל מסוים שבו כבר מאוחר מדי לבצע שינויים, אני מאמינה שאם מתאמצים מספיק אז אפשר. ותמיד מזכירה לעצמי את המחשב הישן שקניתי ביום שבו שוחרר גלעד שליט (נקודת ציון שאי אפשר לשכוח) ועובד לי טפו טפו עד היום, שזה נצח במונחים של מכשירי חשמל, ומצליח לקבל על עצמו את עול התוכנות החדשות והחדישות שאני מתקינה עליו ולהסתנכרן איתי כמו בטנגו של אל פאצ'ינו ב"ניחוח אישה".

וכשהמוכר בחנות ליד הים שאל אותי אם אני צריכה שקית וגם ציין "ילדה", פתאום הבנתי שהכל בחיים זה עניין של פרספקטיבה, וזרמתי עם ה"ילדה" הזה עוד כמה שעות נוספות בים, כשרכבתי על אופניים בשמש בלי קרם הגנה כי שכחתי, בדיוק כמו בגיל 12, במעין חוסר אחריות רגעי כזה לעתיד ועם התמסרות טוטאלית להווה. ולא הרגשתי בכלל את כובד הגיל שמנקודת מבט מסוימת לא אמור להיות כבד בכלל ומנקודה אחרת אולי קצת כן.

ישנו העניין הזה של חשבונות הנפש בתקופות מסוימות בשנה שאני מנסה להתעלם ממנו כרונולוגית ולעשות אותם כשמתחשק לי, אבל משהו בטקסיות המתבקשת באוויר משבש לי את התוכניות וגורם לי להסתנכרן, בין שאני רוצה ובין שלא, עם כל הסיפור הזה שנקרא חשבון נפש או חישוב מסלול מחדש בתקופת החגים.

אלוהים יודע שניסיתי לעשות אותו כמה פעמים בשנה החולפת, אך נראה שיש משהו בלוח השנה העברי שמגיע מתוך חוכמה נסתרת, אחרת אי אפשר להסביר מדוע חגי ההתחדשות נופלים דווקא על סוף הקיץ ותחילת הסתיו. בקיץ אי אפשר לחשוב, גם לא בחורף, ובאביב אנחנו אמורים להתאהב (בדגש על אמורים). מה שגורם לכך שכל ההחלטות הרות הגורל מתקבלות בסתיו - כל השינויים, כל הפרידות וכל ההתחלות. לא פלא שהוא קצת מרגש וגם קצת מלנכולי.

לא פלא שהסתיו קצת מרגש וגם קצת מלנכולי

בקיץ אי אפשר לחשוב, גם לא בחורף, ובאביב אנחנו אמורים להתאהב. כל ההחלטות הרות הגורל מתקבלות בסתיו - כל השינויים, כל הפרידות וכל ההתחלות