כמה צדקנים מיהרו לצקצק בלשונם. הם תמיד ממהרים. מתברר שפקודת השילוב הראוי המחודשת של צה”ל אינה חושפת כמה הסכמות סמויות מן העין בין צה”ל לבין מי שמכונים “רבני הציונות הדתית” – רובם כמובן רבנים מטעם עצמם, שסמכותם מפוקפקת, אבל שיהיה. מתברר שצה”ל עשה סוג של קומבינה: מצד אחד פרסם פקודת שילוב ראוי בהירה למדי, מצד שני סיכם בחצי קריצה עם הרבנים שקצינים דתיים לא יחויבו לשרת ביחידות מעורבות שאינם חפצים בהן.

חרדת הרבנים לנוכח פני החיילות נושאות הנשק, לובשות הסרבל, הוא נושא ראוי לעיון, הלכתי, חברתי ופסיכיאטרי. אבל זה איננו נושאו של המאמר הזה. המאמר הזה עוסק בחרדת הקומבינה, חרדה שהתפתחה בסיועם של עורכי דין נמרצים, עסקנים מחפשי כותרות, פעילים טהרנים למען מטרות צודקות. חרדה שמקלקלת את ישראל המעשית, העניינית, המפא”יניקית במובן הטוב, והופכת אותה לשדה קרב של תקנות, נהלים, פקודות והכרעות משפטיות.

חוק המרכולים הוא אחת התוצאות העגומות של חרדת הקומבינה. שהרי הייתה קומבינה, והיא עבדה היטב, בתל אביב וגם בערים אחרות. פה ושם נפתחו חנויות, פה ושם היה מי שהעלים עין, פה ושם חולקו קנסות – כדי שגם העירייה תרוויח משהו מהמצב החוקי המעורפל. זה הסדר שאולי לא עמד במבחן של התנהלות סדורה ועקבית. ומצד שני, זה הסדר שעמד במבחן החיים. אזרחי ישראל הסתדרו איתו, העיריות הסתדרו איתו, הממשלה הסתדרה איתו. אפילו בית המשפט הסתדר איתו – כל עוד העתירות התגלגלו בערכאות שאינן בית המשפט העליון. זה היה, כמו שהעיר הפרשן המשפטי משה גורלי, סוג של “ישראבלוף”. אבל “ישראבלוף” שעבד, לתועלת כל הצדדים.

עד שבא בית המשפט העליון. בעצם, עד שבאו העתירות לעליון. כי מרגע שבאו - היה ברור שיהיה קשה איתן. בית המשפט העליון, מעצם הגדרתו, מתקשה עם קומבינות. זו לא הטריטוריה הטבעית שלו. בית המשפט העליון קורא את החוק, ובודק אם ההסדר הקיים סדור ועקבי. אם איננו סדור ועקבי, הוא מתערב. קומבינה היא סוג של פשרה, של שמירה על מצב ביניים אפור, בלתי מוכרע. אבל בית משפט צריך הכרעה. זה תפקידו. אז הוא מכריע – במקרה המרכולים בתל אביב, כבר הכריע. ואחרי שהכריע, אילץ את המערכת הפוליטית להכריע. אם אין קומבינה שמאפשרת לשר החרדי אריה דרעי להעלים עין ממרכולים פתוחים, אם אין קומבינה שמאפשרת לו ללכת בלי ולהרגיש עם – אין לו ברירה אלא לדרוש לממש את סמכותו.

נדמה לכם שדרעי נהנה לממש את הסמכות הזאת? לי נדמה שהוא סובל. שהיה לו נוח יותר עם הקומבינה. אבל חרדת הקומבינה הרגה לו ולנו את הסידור הנוח, אילצה אותנו לנהל “מאבק תרבותי” – כלומר, לעבור מחיים של להסתדר ביחד איכשהו לחיים שבהם מישהו מנצח ומישהו מפסיד. דרעי הפסיד בזירה המשפטית וניצח בזירה הפוליטית. לפחות ניצחון זמני. המשפטנים ועורכי הדין הרוויחו שקט נפשי. מעכשיו הכל יהיה מסודר ועקבי. מי הפסיד? הציבור הפסיד. לציבור אין עניין בנהלים, יש לו עניין בחיים. הכל עבד בסך הכל בסדר, אז למה להתעקש על מלחמות?

אולי לא צריך. אולי שווה לשקול את התועלת של העלמת העין. נאמר, העלמת העין של הרבנים מהמשך התהליך של שילוב חיילות ביחידות לוחמות, בתמורה להעלמת העין של צה”ל מהעובדה שחלק מקציניו הדתיים חומקים ממה שחבריהם שאינם דתיים לא יכולים לחמוק. אולי שווה לשקול את התועלת של העלמת עין בעוד כמה עניינים שהסדרה מוחלטת וקוהרנטית שלהם - נהלים, תקנות, עבודה לפי הספר - תוביל רק לצרות.

זה הכלל: היכן שהחברה מסוגלת לארגן לעצמה הסדרים שרוב הציבור מסוגל לחיות איתם, בלי להרגיש שמדובר בהסדרים ממש בלתי סבירים, ראוי להקשות על אקטיביסטים, צדקנים, ובעיקר משפטנים. שלא יכריחו אותנו להילחם על מה שאפשר גם בלי. שלא ייאלצו אותנו להחליף מוצר מעט פגום – קומבינה – במוצר מקולקל – הסדרה משפטית עקבית.

הסידור של פתיחת מרכולים בשבת עובד, אז למה להתעקש על מלחמות

חרדת הקומבינה היא חרדה שמקלקלת את ישראל המעשית, העניינית, המפא”יניקית במובן הטוב, והופכת אותה לשדה קרב של תקנות, נהלים, פקודות והכרעות משפטיות