היום חל יום ההולדת של ילד ושמו ישוע, ולכן הרמתי טלפון למישהי שכבר בירכתי אותה לפני גיוסה לצה”ל, שמה רָגְדָה ג’ראסי. היא ערבייה נוצרייה, אבל היא לא אוהבת כשקוראים לה ערבייה. אמרתי לה: “את לא זוכרת אותי ודאי, אבל אני רוצה לברך אותך בכריסמס שמח”. היא אכן לא זכרה אותי, ולא פלא. הצלצול הקודם שלי לברך אותה לגיוסה היה לפני ארבע שנים. זה היה שלושה ימים לפני גיוסה, היה לה מספיק על הראש מכדי שתזכור טלפון ממישהו שהיא לא ראתה.
עם זאת, היא שמחה מאוד על הברכה אז, ושמחה גם עכשיו. “את עוד בצבא?” שאלתי, שוכח כמה מהר עובר הזמן ומשנה סדרי חיים בגיל שלה. “לא, אני כבר משוחררת היום. אבל אני עושה מילואים”, היא אמרה לי. “איך היה השירות הצבאי?” שאלתי. “נהדר” היא ענתה, “הייתי חוזרת עכשיו שוב”. זו לא הייתה שיחה ארוכה. רק אמרתי לה שאני זוכר כמה היא אוהבת אותנו, ולכן רציתי להראות לה גם כמה אני אוהב אותה ומבקש לאחל לה חג שמח.
רגדה הנוצרייה, שגרה היום בנצרת עילית, חוגגת מחר את יום הולדתו. אתקשר אליה גם בשנה הבאה. הטלפון שלה שמור אצלי באנשי קשר. מי יותר איש קשר ממנה?
התרעות פיקוד העורף