איך אפשר? בחזרה למשלחת בפולין

"חבל שלא שרפו את כולכם", אלו הקריאות ששמעו ניצולי מחנות הריכוז וההשמדה לאחר השואה, שלקחה מהם כל צלם אנוש. בזה אחר זה הם נכנסו אל המבנים הנטושים שפעם היו בתיהם, שבהם ילדו את ילדיהם, חגגו את ימי הולדתם, הציבו חנוכייה דולקת על אדן החלון והחביאו אפיקומן עטוף היטב ועברו בין החדרים.

עתה החדרים היו אפופי עשן ואבק, וקור מקפיא וחודר שרר בהם. המדפים היו נקיים מכל כד או חפץ נוי, קופסאות התכשיטים שלא נבזזו נותרו ריקות, אלבומי התמונות נשרפו, ומתלה המדליות נותר עירום. מעטים זכו למצוא כמה סידורי משנה, ואם באמת ריחמו עליהם שכניהם, גם תפילין כרוכות היטב. ספק אם מישהו מאותם הניצולים שב להניח את אותן התפילין כמחווה לבורא שלא היה כשנתבקש להיות.

כשהבינו שבדיוק כמו גופם גם הבית נותר רזה ואילם, התיישבו על גרם מדרגות העץ, נשאו עיניהם השמיימה ושוחחו עם כל אלה שהלכו מהם. אמא בכתה לבנה שגווע ומת, שרה לו שיר ערש ביידיש מנחמת. בחור צעיר ביקש את אחיו התאום חזרה, זה שקיבל כדור בראש רק כי איחר בשלוש שניות אל ספירת הפתע באמצע הלילה; איש זקן שכל נשימה שלו נשמעה כאילו היא האחרונה, בכה על כל היהודים יחדיו, ובכיו היה הצורם ביותר. פולנים שעברו בסביבה צעקו מילות גנאי, כה חדורי שנאה היו.

כשיצאו הניצולים אל היער המוכר להם כל כך לחפש עצים להסקה או לבניית רהיטים מחדש, בתקווה להתחיל משהו אחר, בכו על מר גורלם, ידעו הם כי אם יבכו ויבקשו תחנונים ליד העם הפולני, ינצל הוא את מצבם השברירי ויתעלל בהם פי כמה.

אך גם זה לא הועיל להם. חודשים אחר כך, בעיר קיילצ'ה, פרצה שמועה: הילד הנריק בן ה–9 נעלם לכמה ימים. כששב, סיפר לחוקר המשטרה המקומי שיהודים החזיקו בו, שמול עיניו ראה איך הם רוצחים ילדים נוצרים ומשתמשים בדמם לאפיית מצות.

***

בגיל 17, כשטסתי לפולין יחד עם משלחת השומר הצעיר, עמדתי בתוך תא גזים במיידנק. נעמדתי ליד הקיר והתבוננתי בשריטות ציפורניהם של היהודים שנחנקו למוות. אחר כך הלכתי על מסילת הרכבת.

בביתו של יאנוש קורצ'אק למדתי אהבה חסרת תנאים. ובערב הראשון, כשהתארחנו בביתה של פולנייה מבוגרת שהגישה לנו מרק עגבניות וסיפרה איך הם רצו לצעוק ולגרש את הנאצים אבל ידעו שזה יעלה להם בחייהם, איבדתי את האמון באדם. גם כשהמדריכים שוחרי השלום של השומר הצעיר השמיעו לנו בדרך חזרה למלון את "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי ובו המשפט האלמותי "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז", סירבתי להאמין.

זו ארץ קרה, פולין. כשחזרתי ארצה ושאלו אותי הורי איך היה, הבטתי בהם במבט חתום והשבתי בבדיחה שטותית שאחד מהחניכים סיפר לי. "חשבתי שתבואי כואבת יותר", אמרה לי אמי. באמת הגעתי כואבת יותר, אבל כנערה עדיין לא יכולתי להכיל את זה שבני עמי עמדו בין הפטיש לסדן, גם כשנלקח מהם כבר הכל.

המחילה שלי לארץ הקרה והרעה הזו הגיעה בשנת 2001, כשראשי הכנסייה הקתולית בפולין קיימו תפילת התנצלות על טבח היהודים בצפון המדינה באותה המלחמה. הקרדינל אף אמר: "ברצוננו לבקש מחילה מהאל, כמו גם מהקורבנות, על כל הפשעים שעשו פולנים נגד יהודים". אני זוכרת את הרב של פולין מתראיין לכלי התקשורת ומעודד את הפיוס ואת אהבת האדם שהשיבו הקתולים בתפילתם.

***

כשקראתי על כך, לא האמנתי למראה עיני. אז נכנסתי לאתרי החדשות הפולניים. תרגמתי - ונדהמתי. זה היה זהה למה שנכתב אצלנו. יותר מכך, הטוקבקיסטים עודדו את המפלגה הלאומנית ואף העזו וכתבו שאף יהודי לא יכול לקרוא לפולני פושע, כי הסבל שעובר העם הפלסטיני שווה ערך לכל מה שעברו יהודי הגטאות ומחנות ההשמדה.

***

מה אכתוב לכם? בכל פעם שאני חושבת שלשפל האנושי יש גבול, אני מופתעת מחדש.

סבתא שלי ז"ל סיפרה לי פעם שהייתה מכינה סיר עם קוסקוס לצבי הזקן, שהיה שכן שלה. לא הבנתי מה הקשר שלה אליו. מעולם הוא לא התארח בביתה, היא לא ניהלה איתו שיחה עמוקה, אולי דיבורים על השכן השני, דוידוביץ', ועל ענייני היום. שאלתי אותה מה פשר ההשקעה הזו עבורו. היא ליטפה את ראשי וענתה: "בכל פעם שנסע שם אל בית ההבראה שלהם, מסכנים, הכנתי לו, שיהיה לו טעם של ארץ ישראל". על האיטלקים ששיתפו פעולה עם הגרמנים בתוניסיה וטבחו ביהודים - לא סיפרה לי. אבל בכל צפירה עמדה מול החלון, תפסה ראשה בידיה ולחשה: "מה הם עשו לנו, יא ריבון עולמים, מה הם עשו לנו?".