חכמי ישראל בתקופת התלמוד שמרו באופן מוקפד ביותר על לשון נקייה. הם הנציחו בכתובים ציטוטים המשבחים סגנון של פסוקים ונוסח של אמרות, שמהם עולה מאמץ מיוחד להימנע משימוש במילים קשות. רק כאשר החכמים העלו על דעתם מצב שבו יהודי משכיל מתנהג באופן לא ראוי למעמדו, פתאום נשכחה ההקפדה על לשון נקייה. "תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו", נאמר במדרש של פרשת ויקרא. ויש אפילו גרסה חריפה יותר, "נבלה סרוחה טובה הימנו". מכאן ברור שחכמי ישראל לא סלחו להתנהגות של נושא אצטלת תלמיד חכם, שמעליבה ומביכה את התורה.
קשה לדעת עד כמה רבני הציונות הדתית, שהתבטאו באחרונה באופן משפיל נגד נשים והכריזו מלחמה על צה"ל בגין הגידול בגיוס נשים, הם באמת תלמידי חכמים ברמה שהדימוי החריף המוזכר לעיל הולם אותם. אבל רבה של צפת שמואל אליהו או ראש המכינה הצבאית הרב יוסף קלנר נחשפו בדבריהם בקלונם. הרי רב רשמי של עיר בישראל לא אמור להכריז מלחמה גלויה נגד רמטכ"ל, גם אם מבחינתו הוא חש חובה למחות על גיוס נשים.
נושא הנצחת השואה הוא בעייתי במיוחד בקרב רבנים חרדים. הם לא אוהבים את העובדה שהנצחת השואה הפכה לנושא לאומי, אבל עד היום לא יצרו מסגרת דתית להנצחת השואה שתהיה מוסכמת על כל החוגים והמחנות שבקרבם הם פועלים. רבנים חרדים, במיוחד ראשי ישיבות ליטאים, גם לא אוהבים להזכיר את הרבנים וגדולי התורה שפעלו במזרח אירופה לפני השואה. זיכרון כזה מפאר את גדולתם בתורה ואת עוצמת השפעתם הרוחנית של הרבנים, ראשי הישיבות ומנהיגי הקהילות שחיו ופעלו במזרח אירופה לפני החורבן. ההשוואה לעבר הזה איננה מחמיאה במיוחד לרבנים של היום.
רבני הציונות הדתית אינם אשמים בתופעה של השנאה לדת. היא הייתה קיימת לפניהם. אבל אחדים מאלה הנמנים עם צמרת רבני הציונות הדתית מזינים בהתנהגותם את השנאה לדת. "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (בבלי, מסכת יומא, ט'). הלוואי שרבנים בישראל היו לוחמים נגד שנאת חינם כמו שהם נאבקים נגד גיוס בנות.
התרעות פיקוד העורף