באחד מסבבי התקשורת הבלתי פוסקים על שלל תיקי ביבי, רביב דרוקר אמר כי הגאונות של נתניהו בתוך הכאוס הזה היא בכך שהוא הפקיר לגמרי את הטווח הארוך עבור הטווח הקצר. לדבריו, מה שעומד לעיניו בכל בוקר הוא איך לעבור את היום הזה בשלום, ומחר כבר נראה איך נסתדר. לכאורה דרוקר צודק, כי לא כל אחד יכול לעמוד רגשית בטקטיקה כזו. מי לא מתפתה לחשוב קצת מעבר למחר? אבל במחשבה שנייה, אולי זאת לא רק הטקטיקה של נתניהו, אלא משהו שמשקף את התקופה והפך לבעיה של כולנו. החשיבה לטווח הארוך הידלדלה, וזה לא בהכרח הישג שכדאי להתפאר בו.

רואים את זה בתחומים רבים. בניהול חברות, למשל, הדחף לרצות את בעלי המניות מצמצם את החשיבה רק לשיפור ביצועים ברבעון הבא, ואחר כך כבר נראה. רואים את זה בהשקעות בבורסה - מה שמניע רבים הוא לעשות מכה ולצאת - לכמה אנשים יש סבלנות להשקיע בנייר שיניב תשואה רק בעוד כמה שנים? רואים את זה גם במדיה - הרייטינג של היום הוא תמיד הסעיף הראשון בסדרי העדיפויות.

יאיר לפיד. צילום: ללא

בתחום הפוליטי זה בולט במיוחד - הטווח הקצר הפך ללחם חוקם של נבחרי הציבור, ומכאן אהבתם לפרובוקציות. העיקר לעשות רעש גדול היום ולהשיג כמה נקודות, ולעזאזל ההשלכות. בעצם, בלא מעט תחומים, אם רוצים לנצח את הקרב של היום, ההתייחסות להשלכות ארוכות הטווח היא לכאורה נגד הכללים.

רק שלהתמסרות הטוטאלית לטווח הקצר יש איזשהו גבול. הרי מתישהו הטווח הרחוק מגיע. ככל שמתרבות הפרשות והחקירות, ואיתן ההאשמות במסע ציד כי לא היה כלום, אפילו בקרב חובבי ליכוד מושבעים כבר נראים סדקים, כי מריחים את ימי נתניהו האחרונים. אבל באופן אירוני, מי שעדיין לא מבינים את הלקח הם דווקא מתנגדיו המושבעים.

גם מתנגדיו של נתניהו סובלים מקוצר ראייה קשה. כבר שנים שכל מה שהם רואים לנגד עיניהם הוא הרגע הקדוש שבו הוא ילך. הרגע יגיע מתישהו, אבל האם הם מקדישים אפילו חלק קטן מהאנרגיה שלהם למה שהיו רוצים שיהיה כאן ביום שאחרי? נראה שנתניהו ייפול חזק בגלל האובססיה שלו לתקשורת, אבל מה לגבי האובססיה של מתנגדיו?

אבי גבאי. צילום: פלאש 90

מתנגדי נתניהו הפכו למומחים עולמיים ב״למה הוא חייב ללכת״. גם אם הם צודקים - מרוב תשוקה להחליפו, בלי משים הם נגררו אחריו למגרש הטווח הקצר, שבו נתניהו אשף. אפילו ברמה הטקטית עדיף להם לתת לו לנצח בטווח הקצר לטובת הטווח הארוך. ומהו הטווח הארוך? מציאת מועמד ראוי, למען השם, ותמיכה בו לאורך זמן.

ברגע השיא שלו, רק רבע מהציבור בישראל בחר בנתניהו. על מה מסכימים שלושת הרבעים האחרים? הם מתנגדים, מפגינים, מתפלפלים מכל כיוון אפשרי על למה הוא חייב ללכת בגלל שחיתות/נבצרות/מוסריות/אורך כהונה/שרה/יאיר/חשמלאי ביום הכיפורים/מחק את המיותר, ולא משקיעים אפילו עשירית מזמנם כדי לאתר את המועמד הראוי, הנכון, המדויק, ולגבות אותו. האמת היא שאם הייתה הסכמה על מועמד ראוי מאזור הימין־לייט, סיכוי טוב מאוד שנתניהו כבר לא היה פה. כל מה שאנחנו רואים במדיה זה ״למה נתניהו לא״ או ״למה נתניהו כן״. במקום להגיד "ביבי הביתה", לא הגיע הזמן להתרכז במי שיחליף אותו?

במקום להתעסק בתקיפת נתניהו - הגיע הזמן להציב אלטרנטיבה

ככל שמתרבות הפרשות, אפילו בקרב חובבי ליכוד מושבעים כבר נראים סדקים. אבל מי שעדיין לא מבינים את הלקח הם דווקא המתנגדים לרה"מ, שלא מתעסקים בכלל ביום שאחרי