את רוב הגברים החנוטים בעניבות שעלו על הבמה בוושינגטון, בכדי לשבח את ישראל ולהישבע אמונים לביטחונה, מן הסתם אינכם מזהים. מיטש מקונל ועניבתו הירוקה. מרקו רוביו בעל פני התינוק. בדיוק בשביל זה יש את איפא"ק. לזהות אותם, לגייס אותם, לשכנע אותם. סנטור רוברט מננדז, דמוקרט מניו ג׳רזי – הוא מתומכיה המובילים של ישראל בסנאט. בצד התמיכה יש כמובן גם שכר: מננדז זוכה לתרומות של תורמים פרו ישראלים יותר מכל סנטור דמוקרטי אחר. אבל השכר תואם את המעמד: מננדז הוא הדמוקרט הבכיר בוועדת יחסי החוץ של הסנאט. אתמול הבטיח שלא ינטוש את ישראל גם אם הרוחות הפוליטיות ינשבו בפניו, גם אם אחרים יתכופפו או ישברו לנוכח רוחות כאלה.
ובמילים אחרות: מננדז לא מקבל תכתיבים מהאגף הפרוגרסיבי של מפלגתו, שמראה סימני קוצר רוח ביחסו לישראל. נאומים כמו שלו, וכמו זה של הסנטור הדמוקרטי מדלאוור, כריס קונס, התובע מהאו״ם לחדול מהאפליה נגד ישראל, משדרים מסר חשוב: איפא"ק איננו ארגון פוליטי בשירות המפלגה הרפובליקנית. איפא"ק היה ועודו ארגון על מפלגתי.
ובהיעדר חדשות, איפא"ק התפנה לטפל בפצעונים: בעיקר בקושי המציק לגייס את השמאל הליברלי היהודי לפעילות באיפא"ק. כלומר, בקושי הנמשך לשמור על איפא"ק כארגון בלתי מפלגתי המבטיח לשמר תמיכה של שתי המפלגות ביחסי ארה״ב-ישראל. הסקרים מלמדים שהבוחרים הדמוקרטים פחות תומכים בישראל. הם מלמדים שחלק ניכר מהבוחרים היהודים לא לגמרי מרוצים מהאופן שבו מנהלת ישראל את ענייניה. הנתונים הללו מקשים על איפא"ק לשמור על מעמדו כארגון שיש לו מהלכים בשתי המפלגות, שיש לו תומכים בשני המחנות.
זו משימה מסובכת, כפי שהעידו קריאות מחאה מהימין הישראלי. אם איפא"ק רוצה תמיכה של השמאל היהודי, הוא מוכרח לשדר מסר של פיוס בזירה הפלסטינית. אם איפא"ק רוצה תמיכה של השמאל היהודי, הוא מוכרח להיזהר בתמיכתו ביוזמות ניציות של כמה ממרכיבי הקואליציה. לשאיפה כזאת יש יתרונות: היא תגדיל את מוטת התמיכה בישראל. יש לה גם חסרונות: כדי להגדיל את מוטת התמיכה לעיתים יש צורך להתפשר על עוצמת המסר.
אפילו נתניהו הקודר-לעיתים נשא נאום אופטימי, שמשי. זה איפשר לאיפא"ק לקיים ועידה שקטה, להפגין אחדות. השאלה אם זה יאפשר לו להיות יעיל יותר בדחיפה של חוקים ושל מדיניות שישפרו את מצבה של ישראל.
התרעות פיקוד העורף