אלא ששום דבר לא היה קורה אלמלא עבודת הנמלים של אנשי הזירה הטכנולוגית (זי"ט) של אגף המודיעין, בראשותו של בן־מאיר, שליקטו את רסיסי הרמזים ושבבי הידיעות שהחלו להצטבר לפאזל העצום שבסופו של דבר שינה את פני ההיסטוריה והוביל את ישראל לאחד המזהירים במבצעיה. לא רק הישראלים צריכים להודות למודיעין שלהם. גם הסורים, ויחד איתם המזרח התיכון כולו. בשאר אל־אסד, הקצב מדמשק, אחראי להרג כחצי מיליון מבני עמו במלחמת האזרחים. תארו לעצמכם לכמה היה אחראי לו הייתה לו פצצת פלוטוניום גרעינית.
באגף המודיעין של צה"ל היו שלוש "התפרצויות" של מידע שהצביעו על פעילות גרעינית בסוריה. ב־1998, ב־2002 וב־2004. בכל הפעמים הללו המידע נבדק, הוזם ונגנז. בנובמבר 2005 קיבל בן־מאיר דרגת אל"ם ואת הפיקוד על הזירה הטכנולוגית באמ"ן, שאחראית על חקר "יכולות האויב". היתרון של אנשי הזי"ט הוא שהם לא מתייחסים לכוונות האויב או מנהיגיו. רק ליכולותיו. מטילי נ"ט, דרך נשק כימי, ביולוגי, עד יכולת גרעינית. ולכן, אנשי הזי"ט לא הושפעו מהעובדה שהמודיעין (חטיבת המחקר) גרס אז ש"לא הגיוני" שאסד הולך על גרעין. הם משאירים את ההיגיון מחוץ למחקר שלהם. למזלנו.
לבן־מאיר היו עוד כמה יתרונות, שנשאבו מחולשותיו: הוא לא הכיר את אסד. הוא לא היה "בשארולוג". הוא לא הבין בסוריה (התמחותו באיראן וחיזבאללה). הוא בא בלי דעות קדומות, ודבר ראשון למד את "המחדל הלובי". איך יכול להיות שקדאפי הלך על פצצה גרעינית בלי שהמערב ידע. בלי שישראל ידעה. ועוד משהו: הוא לא היה מהנדס, כמו שאר מומחי הזי"ט. הוא בא מרקע מודיעיני מבצעי. והוא לא עף על עצמו. הוא הבין שנושא הגרעין בסוריה לא מטופל טוב, ודבר ראשון הקצה כוח אדם לנושא, ושבר כמה מסגרות. תת־מחלקה עם שני חוקרים הפכה למדור. בן־מאיר חטף על זה, אבל הרגיש שמשהו קורה והתחיל לנער את המערכת שלו. המידע החל להצטבר. נורות אזהרה, חלושות ומהבהבות, החלו להידלק.
התרעות פיקוד העורף