כבר כמה חודשים שאני מחזיק את עצמי בקושי עם עשר כוסות קפה ליום ועושה את המינימום האפשרי כדי להמשיך לשרוד את החיים. זה די מדהים איך מאדם עם אמביציה של סמוראי ונחישות להגשים חלומות הפכתי למישהו שהחלום שלו זה לקחת חופש מהכל ולשכב במיטה כל היום בפיג׳מה. כשהפסיכיאטרית שלי ביקשה ממני לנסות להגדיר את ההרגשה שאני נמצא בה, אבל לא להשתמש בדימוי השחוק של ״ענן שחור שנחת עלי״, אמרתי לה שאני מרגיש כאילו רכשתי כרטיס לשיט תענוגות בספינת שעשועים ענקית, רק שההפלגה הסתיימה ושכחו אותי לבד בתוך הספינה וכיבו את האור.
בינתיים אמשיך לשקר לכל מי שישאל אותי לשלומי. לא רק כדי להמשיך מסורת מפוארת שהחלה בכיתה ו׳ בתחרות הכישרונות הצעירים, אלא גם כי אנשים לא ממש יודעים להתמודד עם תשובות לא צפויות לשאלות צפויות. תנסו פעם להשיב למישהו ששואל אתכם מה שלומכם ש״הכל חיוור, כאילו החיים בשחור־לבן ומישהו השתיק את הווליום ושום דבר לא באמת משמח אותי או גורם לי להרגיש שיש טעם אמיתי בקיום. אני חי בוואקום נטול זמן וללא כוח משיכה, מרחף בקיום האנושי שלי ללא כיוון ברור". תנסו את זה פעם אחת ותראו מה קורה.
התרעות פיקוד העורף