מה זה בעצם זמן, ואיך הוא נראה? מה אנחנו עושים בו? איך אנחנו מתעדים אותו? האם זמן הוא מחוג הנע בשעון ותו לא, או כל דקה היא נצחית? ניסיון לתת תשובה בצורה שנונה על השאלות הבלתי פתירות האלו נמצא ביצירת אמנות שהיא בעצם סרט שנמשך 24 שעות. את הסרט הזה ניתן לראות במוזיאון תל אביב, שבו מציגים את היצירה הקולנועית המעניינת הזו בימים אלה. שמה “השעון", היוצר הוא כריסטיאן מרקליי, אמן אמריקאי שמחזיק גם באזרחות שווייצרית, כראוי למי שעוסק בשעונים.

מוזיאון הוא מקום שבו אני אוהב לראות את יצירות האמנות בצורת ציור או פסל. נכון שבתקופת חיי חלו שינויים בהגדרת אמנות פלסטית, ונוספו כל מיני טכניקות יצירה שהן מעבר למכחול וצבע או איזמל ואבן. בדרך כלל אני לא מחבב מה שנקרא מיצגים, ובטח לא נמשך ליצירות וידיאו־ארט. “השעון" הוא דבר מה שונה, משהו שבין סתם הברקה מדליקה לבין יצירה בעלת משמעות.

מדובר בסרט שאין לו סוף בעצם, כיוון שהוא מוקרן במשך 24 שעות, ואז הוא יכול להתחיל מן ההתחלה. הוא מורכב מאלפי קטעי סרטים שבהם מופיע שעון, לפעמים על כל המסך ולפעמים אפילו רק ברקע בלי קשר לעלילה, ואותו שעון בקטע הסרט המוקרן מראה בדיוק את הדקה שבה אתה יושב וצופה. דוגמה: בשעה 10:42 תראה שלושה או ארבעה קטעי סרטים שבהם מופיע בסרט כלשהו שעון שמראה את השעה 10:42. כאשר תעבור דקה, תתחיל לראות קטעי סרטים שבהם מופיע בצורה כלשהי שעון שמחוגיו (או הספרות הדיגיטליות שלו) מראות את השעה 10:43, וכך הלאה והלאה עד סוף 24 שעות. לא מדובר בתמונות שצילם יוצר הסרט, זה קל מדי, מדובר בקטעי סרטים אמיתיים שהוא מצא בסרטים שעשו אחרים, ליקט, גזר והדביק יחד, וכך הם שותפים להקרנת אותה דקה.

מתפללים לזכר חורבן הבית הכותל המערבי. צילום: מרק ישראל סלם

מתפללים לזכר חורבן הבית הכותל המערבי. צילום: מרק ישראל סלם

הדבר המדהים ביותר הוא שאכן יש אפשרות כזו: למצוא לכל דקה ודקה ביממה קטע סרט שבו מופיע שעון שמחוגיו מראים את הדקה הזו מצולמת בו. בין הסרטים שמהם לוקטו הקטעים שבהם מופיעה אותה דקה יש סרטים מוכרים מאוד, עם כוכבים, ויש גם סרטים פחות מוכרים. לא זיהיתי סרט ישראלי. בכל מקרה מדובר בסרטים אמיתיים, שנעשו בלי שום כוונה מראש שקטע מהם יהווה חלק מהיצירה הזו. מרקליי שוזר הכל למעין זפזופ אדיר שבו תמיד השעון המופיע בסרט כלשהו מקביל לשעה שמראה השעון שעל היד שלך. הסרט מוקרן בכל מדינה בעולם בתיאום עם הזמן המקומי באותה מדינה.

זה משעשע וגם מעורר מחשבות, והראשונה בהן היא ההמחשה כמה הרבה סרטים נוצרו מאז שהקולנוע הופיע בחיינו ושינה את צריכת הפנאי שלנו. מדובר בכ־120 שנה, בסך הכל זמן חיי אדם בר מזל, וכבר ניתן היה למצוא צילומים של כל דקה ודקה בשעון. יש כידוע 1,440 דקות ביממה. מרקליי מצא ושיבץ בסרטו כ־4,000 קטעי סרטים, זאת אומרת בממוצע כ־3 קטעים בכל דקה. זה אומר שאתה צופה בכל קטע בערך שליש דקה, 20 שניות, והדבר המפתיע הנוסף הוא שאלה 20 שניות מעניינות, שניתן להתחבר אל מה שמתרחש בהן (כאמור, השעון רק מופיע בסצינה, לא תמיד הוא עיקר הסצינה). זה עורר בי מחשבות גם על פעילות הזפזופ שלנו. גברים, כך אומרים, אוהבים לזפזפ יותר מנשים. לגבי המדגם של המשפחה שלי זה נכון, וכנראה 20 שניות בכל ערוץ מספיקות לי.

אנשי מוזיאון תל אביב אמרו לי שיש אנשים שמתמכרים ליצירה הזו ויושבים וצופים בה שעות, ואפילו חוזרים שוב ושוב. במוזיאון, הסרט מוצג באולם, ואנשים נכנסים ויוצאים ממנו כרצונם. אבל אפשר להוציא את ה"שעון" מהמוזיאונים; הסרט יכול להיות מוצג גם בטלפון, ולמען האמת הוא יכול להחליף את השעון שלי ושלכם. אולי יום אחד זה אכן יקרה, כאשר “השעון" יעבור אל עולם האפליקציות המגניבות.

זמן הוא יחסי. עכשיו כשהחופש הגדול הגיע, העיתונים מלאים בטורים של הורים שמתבכיינים על כל דקה בו. מצד שני, יש אינסוף רגעים בחיינו שבהם אנחנו כל כך נהנים, שאנו מתפללים שהם לא ייגמרו. בישראל יש לזמן גם משמעויות מיוחדות לנו. 2,000 שנה הן לפעמים זמן הווה, 70 שנות מדינה יהודית בארץ ישראל נראות עדיין בעיני עמי האזור זמן קצר מכדי לקבוע עובדות, ודקות ריצה לממ"ד הן זמן אזורי לגבינו. אנחנו הארץ היחידה בעולם שאזורי הזמן שלה מחולקים בצורה כזו.

70 שנה נראות עדיין בעיני עמי האזור זמן קצר מכדי לקבוע עובדות

בישראל יש לזמן משמעויות מיוחדות: 2,000 שנה הן לפעמים זמן הווה, ודקות ריצה לממ"ד הן זמן אזורי לגבינו. אנחנו הארץ היחידה בעולם שאזורי הזמן שלה מחולקים בצורה כזו