“להתעלל” היא המילה הנכונה, כי ככל הנראה זה בדיוק מה שגם היא וגם אנחנו מרגישים. קשה יותר לשים את האצבע על השחיתות האמיתית, ודאי לא “להתעלל” בה, ולמען האמת היא זו שמתעללת בנו. כל חטאי משפחת נתניהו כשלג ילבינו מול השחיתות הממלכתית שמשגשגת בחסות הקואליציה, הממשלה והקבינט.
כשתהליך קבלת החלטות בענייני ביטחון מוטה בקבינט לטובת קיצונים במחיר דם שנשפך לשווא זו שחיתות. כשהחלטות שנוגעות לחינוך מזוהמות בהטיה קיצונית של קיצונים, זו שחיתות. כשהקואליציה תומכת בחוקים שמכרסמים בדמוקרטיה זו שחיתות. משפחת נתניהו היא סיפור משני, כמעט זניח, מול השימוש הציני שעושים בו כל הסובבים אותו - החל מ”חבריו” למפלגה וכלה ב”שותפיו” לקואליציה. כולם ביחד וכל אחד לחוד נמצאים שם כדי לגרד כל פירור טובת הנאה שראש ממשלה יכול לחלק לאנשי שלומו, וזה בדיוק מה שהוא עושה כדי להישרד.
נתניהו הוא לא הראשון שעושה שימוש בכוחו כדי להיטיב עם מקורביו, אלא שאצלו המשחק הוא כה שקוף שהוא אמור להעליב, וראה זה פלא – כולם משתינים מהמקפצה, ואזרחי המדינה משתכשכים במי אפסיים. חוזה העבודה של נתניהו עם סביבתו המפלגתית והפקידותית מסתכם בשורה אחת בלבד: גיבוי ללא תנאים מצדנו תמורת הג’וב הראוי לנו. כל השאר מנופי סחטנות הדדיים, כשכולם שם בזים לו, מעריצים את היכולת המניפולטיבית שלו, משחקים אותה כנועים ופוחדים מנקמתו - אם זו הציניות התהומית של צחי הנגבי, האותנטיות הפרקטית של איוב קרא, הראוותנות חסרת הבושה של מירי רגב, ושאר קצוצי הגפיים שזוחלים תחת שולחנו ומלקטים פירורים.
עם שותפיו לקואליציה, העניין הוא הרבה יותר קשוח. “אתה תעשה בדיוק מה שאנחנו אומרים לך”, הם אומרים לו, “או שלא תהיה לך ממשלה ותעמוד לגורלך מול המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט”. באורח טבעי לגמרי, המחאה הציבורית מתנקזת לעבר נתניהו כאדם, כראש ממשלה וכסמל. הלב אומר: את הבן אדם הזה צריך להעיף, ומנחה אנשים להצטרף למחאה הציבורית. אלדד יניב, ממנועי המחאה, מדבר על סגירת תיקים תמורת התפטרות. הראש אומר: תרגיעו עם ביבי. ככל שנהמת הלב גוברת וככל שהרע במדינה מולבש עליו, כך מוסטת האש מהאשמים האמיתיים, שהם הממשלה והקואליציה שתומכת בה. אמרתי את זה בנאום בהפגנת המחאה בהבימה. התשואות היו “ביבי הביתה”. אוקיי, הלך הביבי, אבל הקואליציה, שהיא מקור השחיתות האמיתי, נשארה. ואז מה? ניצחנו?
התרעות פיקוד העורף