פרס התמונה המביכה של השבוע ללא ספק מגיע לזו שבמרכזה עומדת אנגלה מרקל, מוקפת בעשרות אנשי עסקים ישראלים, כולם גברים. ממשרד החוץ, שקידם לכבוד המנהיגה מפגש עם חברות שעושות עסקים עם גרמניה, שוחררה תגובה מתנערת: בסך הכל ביקשנו שישלחו נציגים, ומה לעשות שכל החברות שפנינו אליהן שלחו גברים. מדהים למדי שאחרי צונאמי ה־MeToo# מהשנה החולפת, אינספור הכתבות והמאבקים והסערות, אנחנו עדיין נופלים על סעיפים בסיסיים.

לכאורה, ברור מה לא בסדר בתמונה הזאת, אבל ברשתות החברתיות לא מעט נשים אינטליגנטיות הסבירו מדוע זה לא כל כך נורא כמו שזה נראה. חלקן אפילו כעסו. אחרי הכל - האשימו במשהו את הממשלה, וכימניות הן הרגישו צורך להגן עליה כלביאות. האם נשים ימניות כנועות לפטריארכיה ישנה מעצם הגדרתן? ודאי שלא. אבל כל עוד המאבק הנשי כלוא בתוך הזהות של שמאל־ימין - הוא נפגע, לא מתקדם.

זה עובד לשני הכיוונים. קחו לדוגמה את הנשים בממשלה. מילא מירי רגב, שהוולגריות גוברת על כל תכונה אחרת שלה, אבל האם התנועה הנשית נושאת את איילת שקד וגילה גמליאל על כפיים? מתגאה בהישגיהן או במעמדן? שתיהן פועלות למען נשים במסגרת תפקידן, אבל נשות השמאל מואסות בשקד ובגמליאל, כי הן לא שייכות למחנה הנכון.

מועמדת דמוקרטית לקונגרס בהפגנה נגד ברט קוואנו. צילום: רויטרס

מועמדת דמוקרטית לקונגרס בהפגנה נגד ברט קוואנו. צילום: רויטרס

הקוטביות הזו הגיעה לקצה גם בארצות הברית, סביב מינויו של השופט ברט קבאנו. הוויכוח לא התמקד במה חשוב יותר - פגיעה בנשים או חזקת החפות - אלא התפצל לפי מחנות פוליטיים. ככה זה כשהמחנה חשוב יותר מהערכים: נשים רפובליקניות הזדעזעו מהרדיפה המוגזמת, ונשים דמוקרטיות נעמדו בצייתנות בשורה אחת עם המחנה וקראו להדחה. שיקוף מדויק התקבל גם בהצבעה הסופית בסנאט: ממש כמו הגברים שרק אחד מהם הצביע עבור המינוי למרות שהוא דמוקרט, כל הנשים הצביעו עם המפלגות שלהן, פרט לסנאטורית רפובליקנית אחת.

במעוז הליברלי של "הניו יורק טיימס" מיד כינו אותן "בוגדות מגדר", אבל אם ב"ניו יורק טיימס" היו מעזים מדי פעם להסתכל במראה ולא רק להציב אותה בפני אחרים, גם הם היו רואים שהליברלים אמנם מקדמים נשים, אבל כמו אצלנו - בתנאי שהן שייכות למחנה המועדף.

טוב שנשים לוחמות בעוז לקידום השוויון. ככל שהחברה שוויונית יותר, כך היא גם מפותחת יותר, פחות אלימה. אבל לא צריך לשאוף לשוויון גם בעיוורון ובקהות חושים. במסגרת הסערה, פרשן בעיתון השמאל צייץ ש"כולם יודעים שקבאנו לא מתאים", ואילו פרשן הערוץ הימני קבע ש"הצדק נעשה כי הכל היה מזימה של השמאל האמריקאי". לו נשים היו יוצאות מהתפיסה החקיינית של ההתנהגות הגברית, הן היו מתעלות מעל הפיצול הפוליטי החריף שמזמן יצא מכל פרופורציה והפך את שני הצדדים למטומטמים.

כשאפילו עבירות מין הופכות לחלק מהמשחק הפוליטי, כולנו מפסידים. זה שגברים עושים את זה, לא אומר שגם נשים צריכות. אפשר ללמוד מפרשת קבאנו. פוליטית, מדובר בניצחון לרפובליקנים ובכישלון לדמוקרטים, אבל ברגע שהמסגור הוא פוליטי, הכישלון הכי גדול הוא של הנשים. כדי שהמאבק באמת יצליח, נשים מכל גווני הקשת הפוליטית צריכות להחליט מה חשוב להן יותר - קידום האג'נדה של המחנה הפוליטי או קידום האינטרס הנשי.

כשעבירות מין הופכות לחלק מהמשחק הפוליטי, כולנו מפסידים

הוויכוח בארצות הברית לא התמקד במה חשוב יותר - פגיעה בנשים או חזקת החפות - אלא התפצל לפי מחנות פוליטיים. ככה זה כשהמחנה חשוב יותר מהערכים