הפקת לקחים דמיונית ראשונה: נתניהו יושב עם עצמו, רגע שקט בחייו הסוערים, ואז מחשבותיו נודדות: "נהדר, בחרו בי. שוב אני. יש בי משהו, אל תגידו שלא. אבל רגע, דווקא עכשיו כשזכיתי, אולי גם אני צריך לשנות משהו. אני יודע שבחרו בי בגלל ההישגים שלי. זה משמח, אבל גם קצת מפחיד. הישראלים מצפים עכשיו לעוד הישגים בסדר גודל כזה. מתמכרים לדברים כאלה, והמנה עולה כל הזמן, מה עוד אני יכול להביא להם? שהערבים כולם יכירו בישראל ויכרתו שלום איתנו מתוך אהבה אלינו? שמיליון תיירים עשירים מארצות ערב יבקרו בכל שנה בישראל ויבכו ביד ושם? שסין תטיל וטו על כל החלטה אנטי־ישראלית באו"ם לפני שארצות הברית תספיק לגנוב לה את העמידה על עקרונות הצדק? קשה יהיה לי לעמוד באותו קצב של הישגים בינלאומיים".

"אולי אסתפק בזה שהרכבת תיסע מירושלים עד תל אביב. זה יעשה אותי קוסם גדול יותר בעיני הישראלים, אבל מצד שני זה קשה יותר. אני צריך להיות קשוב קצת יותר גם לטעם של הציבור. אולי טיפה פחות שרה בנסיעות מדיניות. אף על פי שזה לא צודק כלפי הרגשות שלה, אולי היא תבין זאת. אדבר איתה. וכן, אני חייב גם להפסיק להצליח כל כך כשאני קונה מניות. זו הכהונה האחרונה שלי, אני לא חושב שעלי להעמיד את עצמי פעם נוספת, ועלי גם להכין יורש ברמה שלי. ואוי, נזכרתי, עלי עוד לנווט את תוכנית השלום של טראמפ ידידי עד להצלחה מלאה ושלום עולמים. אולי אקרא לגנץ ולמפלגת העבודה להצטרף לממשלה שלי. טוב, יש כל כך הרבה מה לעשות, ההפסקה שלי להרהורים נגמרה".

הפקת לקחים דמיונית שנייה: ראשי מפלגת העבודה יושבים קצת מיואשים על הדשא באוניברסיטת תל אביב, ואז מישהו מרים את הראש ואומר: "חבר'ה, די. מפלגת העבודה לא צריכה להתייאש. רוב הקולות של גנץ הם קולות שלנו, בעצם. גנץ לא יחזור על ההצלחה הזו בבחירות הבאות. זה אף פעם לא חוזר אצל מועמדי אווירה. אנחנו מסירים את הכובע בפני רמטכ”לים, אבל לגבי פוליטיקה יש לזכור שגם רפול היה רמטכ”ל וגם מופז, ולמרות זאת המפלגות שלהם התכווצו ואז נעלמו".

"אם לא יהיה גנץ חדש בבחירות הבאות, הבוחרים יחזרו למפלגת העבודה. אנחנו חייבים להתגבר על האינסטינקט שלנו לערוף ראשים של ראשי מפלגתנו. ועלינו גם להבין שאולי עלינו לצרף אנשי ימין והתיישבות והתרחבות, כמו שהיו פעם במפלגה שלנו. להגדיל את ייצוג הקיבוצים, שהם פאר ההיסטוריה שלנו. לדלל אנשי שמאל שולי שלא הביאו לנו את התל־אביבים, אף על פי שנראה היה שהם מגניבים כאלה. וחבר'ה, בבחירות הבאות אפילו נכריז שנשב עם הליכוד".

הפקת לקחים דמיונית שלישית: בחדר אפל בבית סוקולוב יושבים נציגי העיתונות והתקשורת. ראש המאפיה אומר: "נתניהו זכה אף על פי שהסברנו שאנחנו לא ממליצים. אולי לא היינו ברורים מספיק, ורק רמזנו בין השורות באופן סמוי מדי שאנחנו לא מעוניינים שנתניהו ימשיך, בכל אופן – לא הבינו אותנו, כנראה. טוב, נמשיך לעשות את תפקידנו ולבקר את ראש הממשלה, אבל אולי דבר קטן אחד עלינו לשנות: להפסיק להעלים את ההישגים של נתניהו. כזכור, היו מקרים מצערים בעבר שבהם הוא הציג הישגים לישראל, אולי מעתה עלינו לדווח גם עליהם".

"אם הוא רוקם יחסים עם הודו, מדינה בת 1.3 מיליארד תושבים, ובכן, מה דעתכם שנדווח על זה בהרחבה, כמו שצריך? מה אתה מעקם שם את הפרצוף? דיווח כזה ישחק לידי ביבי? מה לעשות. גם אם זה ישחק לידי ביבי, נדווח על זה בהרחבה כראוי לסיפור כזה. ככה גם עם ברזיל, וככה גם כשהוא מפעיל את צבא רוסיה כדי להביא חלל קרב ישראלי. נדווח, ולא נעקם את האף תוך כדי הדיווח ששליט הודו מטומטם או שליט ברזיל אנטי־דמוקרט או טראמפ אידיוט גמור. בסדר? אתם מסוגלים לזה? קוראים לזה עיתונות: תמשיכו לבקר את השלטון, אבל תפסיקו לעצור בעצמכם מלסקר, ובאהדה ראויה, את ההישגים".

הפקת לקחים דמיונית רביעית: גנץ ולפיד צלצלו זה לזה בעת נסיעה במכונית. "מה דעתך", אמר גנץ ללפיד, או לפיד לגנץ, "אולי נחשוב מעתה איך לעזור למדינת ישראל ולא איך להכשיל את ביבי?".

שוברים את הראש: ארבעה לקחים שכנראה לא יאומצו אחרי הבחירות

מה נתניהו חושב לעצמו, מה ראשי העבודה צריכים לעשות, מה העיתונאים זוממים בחדר האפל ומה גנץ ולפיד אומרים אחד לשני - הדברים שלא יקרו אחרי הקלפי