1. אין זו משימה פשוטה להקדיש את הטור הזה לגברת הראשונה, נחמה ריבלין ז"ל. ראשית, משום שלא הכרתי אותה, אפילו לא דרך פייסבוק. שנית, משום שעד שנפטרה, מעבר לתצלומיה המזדמנים עם נשיא המדינה בסגנון של פעם, כזוג שמתבגר בדרך הטבע ללא בוטוקס וסטייליסטית צמודה, לא היה לי הרבה ידע לגבי פעילותה. בעידן שבו מתקיים מרדף אימתני כל כך אחרי תשומת לב, ששולטת בו האמונה שאם עשית משהו ולא פרסמת אותו ברבים משול הדבר לעץ שנפל ביער וספק אם באמת נפל, מדובר במשב רוח מרענן.

כך שגם בלי להכיר אותה ואת פועלה, המסקנה היא שטעות לחשוב שההשפעה היחידה שיכולה להיות לאדם היא דרך התבלטות תקשורתית ודרך הרעש, החל בפוסטים ובציוצים וכלה בדברים בוטים שיותזו לכל עבר בתקשורת ההמונים. אנחנו אוהבים לשבח ענווה, אבל תכלס, מי באמת נוהג ככה? הרבה יותר רווח למצוא אנשים שקופצים מעל הפופיק ודורשים הרבה מעבר למה שהרוויחו ביושר.

סתם דוגמה: במסגרת 6 המנדטים שיש למפלגת העבודה בכנסת - לא פחות משמונה הודיעו שיתחרו על תפקיד יו"ר המפלגה, ובהם כאלה שנכשלו בתפקיד בעבר וכאלה שטרם נגמלו מחיתוליהם הפוליטיים. המשפט "יותר מדי צ'יפים, פחות מדי אינדיאנים" מעולם לא היה נכון כל כך. ולמרות זאת, גל הצער והתשבחות ששטף את התקשורת ואת הרשתות עם מותה של הגברת הראשונה, מוכיח באופן אירוני שבעידן הסלפי, הקרדיט והיחצנות העצמית, דווקא הצניעות היא החומר הכי טוב ליחסי ציבור. זו בהחלט נקודה למחשבה.

2. אחד העיוותים המכוערים של חופש הביטוי הוא שרבים מבלבלים אותו עם החופש להיות גס רוח באופן משווע. כבר קשה לנו לגלות חמלה אנושית על אישה חולה שנפטרה בטרם עת, או על בעלה שהתאלמן והוא גם במקרה נשיא המדינה. כמעט תמיד מתלווה לזה חמיצות פוליטית. יש מי שחרה לו הסיקור התקשורתי האדיר, שכן היא רק אשת הנשיא ולא הנשיא עצמו, אז מה עושים מזה כזה עניין?

יש גם מי שמיד הבהיר שחבל שדווקא היא זו שמתה ולא אשת נבחר ציבור אחר, בלי להתעכב על כך שגם אם במקרה עוברת לך מחשבה כזו בראש, עדיף לפחות לא לומר אותה בקול רם. כמה מורעלים הפכנו, שאיכשהו כל שיח קשור בהטפה למישהו או בהשוואה מרושעת, מלווה בקורטוב של שנאה.

אנשים שהכירו את ריבלין מספרים שהייתה לה לשון חדה מאוד ועמדות פוליטיות ברורות. זה לא שלא היה לה מה להגיד - היה לה הרבה. אבל בהיותה אשת הנשיא, היא העדיפה לשמור את עמדותיה המשוננות למכרים שלה ולעצמה. במילים אחרות: היא הלכה בדומייה נגד הזרם, נגד כל מה שקורה כאן. בשנים האחרונות אנחנו נותנים יותר מדי מקום לבדלנות ולהוקעה, ופחות מדי מקום לחמלה ולאיחוד. ריבלין בנתה את היומיום שלה על עשייה מקומית ושקטה, בעוד היומיום התקשורתי שלנו מלא באנשים שבונים את עצמם בכך שהם יוצאים נגד אחרים. יש אנשים שמדביקים חתיכה לחתיכה, בכל יום עוד פיסה קטנה, בסבלנות אין קץ.

מי שבאמת מתרשם כל כך מהמורשת שלה, נראה אותו מאמץ אותה. בינתיים - לרוב זה אחד בפה ואחד בלב. חבל שגיבורי התרבות שלנו נותנים מקום רב מדי לחומות, ופחות מדי מקום לגשרים.

3. אפרופו איחוד - בכל הקשור לבדלנות, אין ספק שהגענו לשיא. פוליטיקת הזהויות לכאורה דורשת לגבש זהות ברורה רק על ידי הוקעה של מישהו אחר שמפריע לך לעשות זאת. התקשורת הממוסדת מעודדת את זה בכך שהיא פיתחה הרגל לדחוק בכל הפוליטיקאים לצאת בהצהרות חותכות: לא אשב עם ההוא ולא אתאחד עם זה, כי עקרונותי מונעים ממני. אם מישהו לא מצהיר מראש "עם מי הוא לא יישב", הוא מיד מתויג כזגזגן, כחמקן, כחסר עמוד שדרה או כשקרן. אבל בסופו של דבר, אי אפשר לעמוד בכל ההוקעות האלה. פוליטיקה אומנם בנויה על יריבות, אבל גם על בריתות.

גדולי המתבדלים עד כה היו המפלגות הערביות, שהתמחו בסרבנות סדרתית החל מיציאה הפגנתית מהחדר כששרים את "התקווה", דרך סירוב להסכמי עודפים, וכלה בהימנעות עקבית לשבת בממשלה כלשהי ולהשפיע באמת. מנגד התחזקה טקטיקת "הערבים נוהרים", שהפכה בבחירות האחרונות ל"ביבי או טיבי", כאזהרה על כך שעוד עלול, חלילה, להיות שיתוף פעולה כלשהו עם הערבים.

אבל אם צריך להבין משהו ממה שקרה לאבי גבאי, זה שהבדלנות הזו מיצתה את עצמה. הוא שב והצהיר מעל כל במה אפשרית שלא יישב עם נתניהו, ויצא די אידיוט. גם נתניהו עצמו, שפמפם במיאוס אובססיבי את המילה "שמאל" ובסוף הגיע לגבאי בזרועות פתוחות והציע לו את הכל, איבד הרבה נקודות. אולי מיצינו את הטקטיקה הזו. אפילו איימן עודה מבין את זה, לפחות לפי דבריו בימים האחרונים. הרי ברגע האמת, הבדלנות בכל מקרה לא תחזיק מים.

זה בדיוק גם מה ששווה הצהרתו האחרונה של נתניהו, שבצלאל סמוטריץ' יכול לשכוח ממשרד המשפטים. יפה שלעת עתה מונה אמיר אוחנה כמ"מ השר, אבל אנחנו בממשלת מעבר חסרת שיניים, וכשרוצים קואליציה - הכל הולך. וכן, כפי שנוכחנו לדעת, גם זה לא תמיד עובד.

4. גם את המונח "חשיבה ביקורתית" הצלחנו לקחת אל מעבר לקצה. לא חייבים לבקר כל דבר בצורה כל כך אימפולסיבית ונחושה. במקרים מסוימים אפשר לחכות רגע, כמו למשל עם הביקורת על כיסוי הלווייתה של נחמה ריבלין ביום שבו היא נקברת.

במקרים אחרים מותר לראות שהתמונה מורכבת - יש לה גם צד טוב ולא רק צד רע. כך לגבי מינויו של השר ההומו הראשון על אף היותו מקדם החסינות הראשי לנתניהו, וכך גם מינויו של גלעד ארדן לשגריר באו"ם. נכון שנתניהו שוב משתין מהמקפצה, והוא ממנה ומפטר כאילו לא נכשל לפני רגע בהקמת ממשלה, אבל מה עזר לנו מינויו ההזוי של דני דנון לתפקיד כל כך חשוב כשזו הייתה ממשלה יציבה?

הפכנו ביקורתיים יתר על המידה, מומחים גדולים בביקורת הורסת במקום בביקורת בונה. זה לא רק ראש הממשלה או מפלגת השלטון שמשתלחים לכל עבר - זאת גם האופוזיציה. זה לא רק הימין, זה גם השמאל. זה לא קורה רק ברשתות החברתיות, אלא גם בתקשורת הממוסדת. רגעים מסוימים מחדדים את היכולת לראות שהגזמנו. בעבר ידענו לזהות רגעים שבהם מרכינים ראש ומכבדים משהו זולת הפוליטיקה הקטנה.

tguvot@maariv.co.il

מי שבאמת מתרשם כל כך מהמורשת של נחמה, נראה אותו מאמץ אותה

בין הענווה המזויפת שאנחנו מטפחים לבין הבדלנות שמיצתה את עצמה, מותה של נחמה ריבלין מדגיש כמה אמיתות שלא קשורות למנוחה עצמה, אלא לכולנו