אני אוהב חלות שבת. מעדיף אותן קטנות ומתוקות. אני אוהב לקנות אותן אצל לוי ברחוב יגאל אלון בתל אביב, שם המתיקות שלהן עדינה. ביום שישי שעבר רציתי לעצור שם וגם לשתות קפה. משום שחניה אין שם בנמצא, יצא לי להכיר חניון קטנטן בקצה של רחוב ללא מוצא, טירת צבי שמו, כמדומני. זהו רחוב צר, דו–סטרי, באורך 300–250 מטרים.
וכך, שני זקנים עקשנים ונרגנים, במכוניות זהות (קיה ספורטז'), חוסמים את הכניסה לרחוב טירת צבי. בינתיים הגיע רכב נוסף, שכמובן לא יכול היה להמשיך בדרכו בגלל רכבה של הזקנה. הנהג התרגז, בצדק, לקח את מצרכי השבת ממכוניתו והלך, תוך שהוא מודיע שיחזור בערב. גם זה לא גרם לשני הזקנים להתרגש יותר מדי. הגברת הודיעה לי שהיא מתקשרת למשטרה. המשטרה לא נחפזה להגיע ובמקום זה התקשרה אלי, לפי מספר הרכב, אני מניח. די מהר הבין היומנאי את הסיטואציה והחליט להותיר אותנו לשבור את הראש לבד. כל זמן שאין דם, ומשני הצדדים לא היה סיכוי שיהיה, חבל על הדלק של הניידת.
אמרתי בלבי: צודק האיש, ונסעתי לאחור. המכונית שמולי שעטה בסערה קדימה בתרועת ניצחון. הפסדתי, אבל הרגשתי טוב עם ההפסד הזה. גברתי הנהגת, אני באמת מאחל לך שבוע טוב ומבקש סליחה על חוסר הגמישות שלי. אבל, בינינו, תגידו את האמת, מרגיז, לא?
התרעות פיקוד העורף