כמובן שלרשימת הימים הבינלאומיים חדרה פוליטיקה. ב־29 בנובמבר חל היום הבינלאומי לסולידריות עם העם הפלסטיני. זה אחד מהימים הבינלאומיים המוכרים על ידי האו"ם, וניתן לכנות אותו באותה מידה גם היום הבינלאומי לחיסול ישראל. אין יום הזדהות עם הכורדים, או עם דרום וייטנאם, או עם טיבט, או עם הקטלונים או הקלמיקים וסדרה ארוכה של עמים מדוכאים באמת. מובן שאין יום הזדהות בינלאומי עם שיבת ציון, אבל, רגע, אולי יש בעצם יום הזדהות עם זכותם של היהודים על ארץ ישראל, כי ב־9 באוגוסט חל היום הבינלאומי של הילידים המקוריים.
וזה מה שאני רוצה להציע לכל שחקן, או לכל מי שאי־פעם ירצה להופיע על במה: שיהיה לו בארון זוג נעליים מסורתיות עם סוליות עור. לא אגזים ואבקש משחקן גבר להחזיק גם זוג מגפי עור. אם הייתי מנהל בית ספר למשחק, הייתי נותן עצה כזו לכל תלמיד, ביום שבו הייתי לוחץ לו את היד בטקס הסיום ונותן לו ביד השנייה את התעודה: שחקן חייב לצאת מבית ספר למשחק עם נעליים.
בעוד אני תוהה על דברים שמתרחשים בשלולית, אני נתקל בשיחה כזו, ותודה לדויד פרץ, שתיעד במדור הטיולים של “ישראל היום" משפטי שיחה שהוא שמע בפסטיבל המוזיקה “אינדינגב" במצפה גבולות. ב"אינדינגב" השתתפו אומנים רבים, ביניהם זמרים ידועים כמו פורטיס ורונה קינן, וביניהם פחות מוכרים כמו להקת הבנות “סוס מביט". בין ההופעות פטפטו שם שתי נסיכות ואמרו זו לזו: “אני באמת לא יודעת, כדאי להמשיך איתו או שלא? הוא פשוט כל כך ליד כזה". “אז מה את מתלבטת?", תמהה השנייה. “כי הוא לומד פסיכולוגיה, זה מלא עתיד... אבל אני לא בטוחה שהוא יגיע עד הסוף". חשבה הנסיכה השנייה וענתה: “חכי עד בחינות הסמסטר, ואז תקבלי החלטה". אני, במקום הצפרדע, הייתי מקבל החלטה מיד, ולא למדתי אפילו שיעור אחד של פסיכולוגיה. ואת השיחה הזו צריך להלחין. אולי הבנות מלהקת “סוס מביט"?
התרעות פיקוד העורף