העובדה שחנוכה הוא החג היחיד שלא קיבל מסכת מיוחדת בתלמוד הבבלי כמו החגים האחרים, חשפה אותו לשפע של פירושים, רעיונות והסברים על מהותו.

לכל חג מוקדשת מסכת מיוחדת, שדנה בדיני החג, במהותו ובמשמעותו. לראש השנה מסכת "ראש השנה", ליום כיפור מסכת "יומא", לסוכות מסכת "סוכות", לפורים מסכת "מגילה", לפסח מסכת "פסחים" - ורק לחנוכה חכמי התלמוד לא ייחדו מסכת מיוחדת. גם במשנה חנוכה מוזכר רק פעם אחת ובאופן שולי ואגבי, שאין לו קשר למהות חג. המשנה דנה בנזקים שגורמים נרות הדולקים ברשות הרבים וקובעת שאם נר חנוכה שהיה דלוק ברשות הרבים גרם נזק - בעל הנר פטור.

במקורות מובאים הסברים להיעדר מסכת מיוחדת לחג החנוכה. הסבר רווח הוא שלחג אין פסוקים כתובים כתשתית מתועדת שאפשר לבסס עליה מסכת, כמו לחגים המוזכרים בתורה או לפורים, שעליו נכתבה מגילת אסתר, משום שבתקופת החשמונאים כבר לא שרתה רוח הקודש שהייתה בסיס ומקור לתורה שבכתב ("הגיוני הלכה" מאת יצחק מירסקי, הוצאת ראטנר, ירושלים). הסבר אחר הוא שהחשמונאים שניצחו את היוונים ומלכו כמאתיים שנה הפרו למעשה את צוואת יעקב אבינו, שבירך את יהודה בנו, שרק מצאצאיו - משבט יהודה - יעמידו מלכים. לפי הפירוש, מחבר המשנה רבי יהודה הנשיא לא הזכיר את חנוכה במשנה כי הוא היה משבט יהודה ולא רצה לכבד את החשמונאים שנטלו את המלוכה.

חג החנוכה מתועד בתלמוד בקצרה, בעמודים אחדים. חכמי התלמוד שואלים מאי חנוכה? (מסכת שבת כ"א) ומספרים על מהותו, אבל באופן מופגן ומוצהר מתרכזים הם רק בנס של התגלות פך השמן בחותמו של הכהן הגדול - שהשמן אמור היה להספיק ליום אחד אבל הספיק לשמונה ימים.

מעניין שבעמודים הכוללים את סיפור החנוכה דנים חכמי התלמוד באריכות בטיב השמן הנדרש לנרות חנוכה, מדגישים את קדושת נרות חנוכה ואת דפוסי הדלקתם וחשיבותה - אבל לא מזכירים את ניצחונם של החשמונאים במלחמתם נגד היוונים.

מנגד, תפילת "על הנסים" הנאמרת בימי חנוכה בתפילת שמונה עשרה, מהללת ומשבחת את הניצחון במלחמה של החשמונאים. נס פך השמן מוזכר באופן מרומז בשתי מילים. נראה שחכמי התלמוד לא אהבו מלחמות, ביטוי לכך הוא שלמלחמה הם קראו "פולמוס".

היעדר מסכת מיוחדת לחנוכה אולי היטיב עם החג, העצים את מהותו, וחשוב מכל - נתן לפרשנים ולהוגי דעות חופש להעניק משמעות אקטואלית לחג לדורות. העובדה שאין מסכת כתובה חשפה את החג לפירושים, לרעיונות ולהארות שהעניקו למהותו תוכן ממשי ומעשי. חשיפה כזאת במלוא הדרה ותפארתה נכתבה בספר "שפת אמת", שכתב האדמו"ר השני של שושלת גור, רבי יהודה ליב אלתר. זהו ספר יסוד להבנת פרשיות התורה ומהותם של חגי ישראל.

"שפת אמת" ייחד חלק מיוחד וגדול בספרו לחג החנוכה. בחלק שלל פירושים ורעיונות מקוריים, בחלקם נועזים, על מהות החנוכה, תוך הדגשה שהוא חג שחשיבותו וערכו קיימים ושרירים בימינו כביום הולדתו. "שפת אמת" נותן לחג מעמד של רגל. שלושת הרגלים - פסח, סוכות ושבועות - הם מהתורה, ואילו חנוכה ופורים הם שני רגלים נוספים שאלוהים העניק לעם ישראל. "כי הם מועדות של בני ישראל".

ההבדל הוא, מסביר "שפת אמת", ששלושת הרגלים שבתורה נחוגו בעלייה לרגל לירושלים. חנוכה ופורים, שאין בהם מלכתחילה עלייה לרגל, רצוי לחגוג בימינו כביום נתינתם.

חידוש מרהיב על החג שמדגיש את משמעותו האקטואלית מוסיף "שפת אמת" בקובעו שנס חנוכה היה הנס הגלוי האחרון שנעשה ליהודים. "ואנחנו בעוונותינו הרבים לא היה לנו נסים מנס חנוכה, לכן עדיין צריכין לקחת ההתחדשות מנס זה ואם יעזור לנו השם יתברך שנתעורר בטוב בזה הנס, אז יחזור לעשות לנו נסים".

ובדבר תורה נוסף אומר "שפת אמת": "חנוכה הוא הנס האחרון שנעשה לנו. על כן יש להתחזק בזה הנס יותר. בידי הקדוש ברוך הוא לשמור את בני ישראל שלא ישלטו עליהם השונאים ושלא יצטרכו לנס... נמצא כי נס דחנוכה עדיין מאיר לנו כיוון שהקדוש ברוך הוא לא עשה לנו עדיין נס נגלה אחר נס זה, מוכח שעדיין יש הארת הנס דחנוכה".

על הניסים: היעדר מסכת תלמוד לחנוכה מעצים את מהות החג

העובדה שאין מסכת כתובה חשפה את החג לפירושים, לרעיונות ולהארות שהעניקו למהותו תוכן ממשי ואקטואלי לדורות