את פרטי תעלולי ה"עסקה" למדו בצה"ל מדיווחי התקשורת. הסיבה ברורה: אם נתניהו היה מבקש עבודת מטה מטכ"לית הם היו קורעים אותה ברמה האסטרטגית ונקרעים מצחוק ברמה הטקטית. ואולי אפילו, באקט של אחריות לאומית, היו מדליפים את תוכנה לעם ישראל כדי שכולם ידעו שהולכים לעבוד עליהם בעיניים. העסקה עצמה לא עסקה כלל בשיקולי ביטחון אלא בשיקולי בחירות, וכולם, כולל כחול לבן, ימינה והמשותפת, עשו בה שימוש לצורכי הקמפיין שלהם.
כולם תוהים למה חמאס יורה או מאשר ירי כאשר ישראל מזרימה כספים ואמצעים (צה"ל, אגב, דורש להגביר את ההזרמה), והתשובה היא שגם הוא נוטל חלק בתהליך הבחירות. גם הוא לא יודע להעריך כיצד ישפיע הפגז שלו על הבחירות. מסתבר שפגז לקיבוץ זה כבר לא סחורה, לאיש בישראל לא אכפת, אז גם לא בממשלה. אפילו רקטה לעיר לא תפגע בתמיכה בנתניהו ושות', אריה דרעי והבאבות ידאגו לכך.
טיל לעיר גדולה יותר? זה כבר יוביל לתגובה צה"לית בעייתית שדווקא תעניק לממשלה הנוכחית כמה נקודות זעם פטריוטי. מבחינת הימין הביטחוני, בכל רגע אנחנו נתונים תחת איום מלחמה אבל אין כיום בנמצא שום אויב שמתכוון, רוצה או מסוגל להשמידנו. למעט הטרדות (כן, הטרדות) מהרצועה. הסכנה היחידה היא ההתחשבנות על מנדטים בין נתניהו לבנט אם הזירה תתחמם ואיך ישפיע סבב לחימה קטן גדול או בינוני על הבחירות, וכמובן האם ניתן לשלוט בו.
המצב כיום הוא שאיש לא חי כאן בחלל ריק, והמציאות היא שחלל אמת הפסיק להשפיע אלא אם כן זה מגיע בחבילה של כמה חללים. מי שמנהל את מדיניות התגובה, כל זמן שהחבילה הזו לא מוטחת בפרצופינו במספרים גדולים ודוחקת לקיר את הפוליטיקאים, הוא הרמטכ"ל. נתניהו מחפש שקט ביטחוני וראוותנות בינלאומית, בנט מסייר בחזית הפוטו־אופורטיוניטי עם קציני צה"ל ומפציץ בהכרזות (הקמת ועדה לסיפוח הבקעה) לצורכי מיצובו כמר ביטחון גם של האגף החילוני. בכל סיטואציה בממשלה או באופוזיציה, האגף ההלכתי בימין כבר ידאג שמר ביטחון יישאר בנט.
התרעות פיקוד העורף