העיוותים בקביעת סדרי העדיפויות של חלוקת המשאבים הלאומיים באים לידי ביטוי מובהק במדרגות השכר של מגזרים שונים בחברה הישראלית. אתחיל דווקא בגזרה הכי רגישה, הזועקת בחוסר ההיגיון שבה. שכר הרמטכ"ל קרוב ל־100 אלף שקל ברוטו לחודש, ושכרם של נציב שירות בתי הסוהר והמפכ"ל דומה. שכר זה גבוה בעשרות אלפי שקלים משכר נשיא המדינה ומשכר ראש הממשלה. מאות (אולי אלפי) עובדי מדינה מרוויחים יותר מנשיא המדינה ומראש הממשלה. זה לא נורמלי, לא הגיוני, לא מוצדק ומשמש בסיס להבנה מעוותת של האחריות המוטלת על בעלי התפקידים החשובים במדינה.
אני אהיה האחרון שיזלזל בחשיבות התפקיד של נשיא בית המשפט העליון, במיוחד בתקופה הזו. המעמד, האחריות וההשפעה שיש לתפקיד חייבים לבוא לידי ביטוי גם בשכר המשולם למי שנושא בו. אך האם סביר שמשכורתו תהיה גבוהה בעשרות אלפי שקלים בחודש ממשכורת נשיא המדינה? האזרח מספר אחת, האיש שמסמל את ריבונות המדינה - היש רם ונישא ממנו?
בשעתו, כאשר כיהנתי כראש ממשלה, החלטתי, לפי יוזמתה של שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, לחולל רפורמה במערכת החינוך. הרפורמה "אופק חדש" אכן חוללה מפנה חשוב. היא התחילה באמצעות הסכם עם הסתדרות המורים וחלה על בתי הספר העממיים וחלק מחטיבות הביניים, ולימים הורחבה גם לבתי ספר תיכוניים ובמיוחד לחטיבות העליונות. שכר היסוד של מורה מתחיל בעל תואר ראשון אז, לפני יותר מ־12 שנים, הועלה לרמה של 5,300 שקל לחודש - כמעט כפול ממשכורת היסוד ששולמה למורה בעל תואר ראשון עד אז. שרת החינוך ואני הרגשנו מבוכה גדולה מכך ששכר מורה בישראל, גם לאחר העלאתו, יכול להיות נמוך כל כך.
כעת, לפי דוח הממונה על השכר, משכורתו של מורה בעל ותק של 20 שנה היא 14 אלף שקל, מורה בעל ותק של 40 שנה משתכר 18,800 שקל, ואילו שכר חודשי ממוצע במערכת החינוך הוא 12,800 שקל.
מספרים אלה מזעזעים. אפשר לשחק בסטטיסטיקות ולעשות חישובים מתוחכמים, אך בסוף, השכר הזה, בכל מגזרי החינוך, בכל התפקידים ובכל האזורים, איננו מהווה תמריץ לאנשים צעירים לרצות להיות חלק ממערכת החינוך שלנו. המוכשרים, הנמרצים, השאפתנים, בעלי הפוטנציאל הגבוה, מחפשים תעסוקה אחרת.
כך גם בתחום הבריאות, כשמדובר בעיקר ברופאים בשלבי הביניים, לאחר סיום לימודיהם וגם בתקופת ההתמחות ובשנים הראשונות שלאחריה. בדוחות השכר המתפרסמים מופיעים לעתים רופאים בכירים מאוד, מנתחים ידועי שם, עם רמת שכר מעוררת קנאה ולפעמים גם כעס, במיוחד כשמדובר ברופאים העובדים בבתי חולים פרטיים לצד עבודתם כראשי מחלקות בבתי החולים הציבוריים. אך מרבית הרופאים, במיוחד בדור הביניים, עובדים ללא הפסקה בתנאים תובעניים במיוחד, נותנים שירותים ברמה הגבוהה ביותר, ומשתכרים באופן שאינו מאפשר להם לרכוש דירה ראויה או להעניק לילדיהם איכות חיים ברמה המצופה ממי שהשקיע 15 שנה בלימוד אקדמי יוקרתי, ורכש מומחיות החיונית כל כך לחברה.
הואיל ואנחנו נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות שאיננה רוצה להסתיים, מותר לי לשאול מי מבין המתמודדים הנאבקים על הנהגת המדינה מדבר, נואם, נאבק, נלחם ומתריע נגד סדר עדיפויות משובש זה. ואינני מזכיר כאן, אף כי זו בעיה חמורה לא פחות, את כל מאות אלפי האזרחים שרשומים בסטטיסטיקה הרשמית כמועסקים אך משתכרים משכורת מינימום, שאיננה מאפשרת להם הישרדות בתנאי חיים אנושיים, על פי כל קנה מידה.
מי איננו מוצא מנוח לנפשו נוכח מורים ששכרם מתחת לשכר הממוצע במשק, מרופאים שעובדים ללא הפסקה ולא יכולים לסיים את החודש, מעובדים סוציאליים שאינם מסוגלים לתת מענה לבעיות של אלפי משפחות שחיות במצוקה ובעוני.
נדמה לי שאף אחד. הנושאים הללו כלל אינם על סדר היום של הדיון הציבורי, ואני בספק גדול אם הם נמצאים בתודעה של אלה הנאבקים היום על ניהול ענייני המדינה.
התרעות פיקוד העורף