מובארק שמר על מסגרת השלום, אך רוקן אותה מהתוכן הבילטרלי

זכרונותיי מהאיש החזק מתרכזים בחמש ארוחות צהריים איתו, כאשר נתלוויתי לאישים רמי המעלה שבאו אליו מישראל. הוא תמיד קיבל אותנו בחמימות עם חיוך ולא אחת עם בדיחות קלות. הרגשתי שהיה לו יחס שונה כלפי כל אחד מהאורחים, אך את כולם כיבד. תמונה שנחרתה בזיכרוני היא שהנשיא המנוח שמעון פרס מתהלך שלוב זרועות עם מובארק במסדרון הארמון, באטיות, תוך הישענות אחד על השני. כשני למודי ניסיון הממתיקים סודות. למובארק הייתה חיבה לפרס. ראיתי גם איך הוא מחבק את נתניהו ומדבר אליו כאב לבן.

הפגישות שלי איתו באו אחרי שהוא עבר ניתוח קשה בגרמניה ב־2010 והשמועה הייתה שמצבו הרפואי מידרדר, אחרי הצער שפקד אותו עם מות נכדו האהוב, וגם על רקע השמועות שמובארק רוצה להוריש את השלטון לבנו ג’ימי (גמאל).

היו למובארק התבטאויות קשות שאותן אמר בלי הרבה מחשבה. כאשר דיברתי איתו בערבית על האסיר שלנו עודה תראבין הוא שלף משפט שהותיר אותי פעור פה: “תמיד צריך שיהיה לנו אסיר מישראל”. אחרי שיחה ממוקדת הוא אמר לשר החוץ שלו דאז כי תראבין ישוחרר בשנה הבאה. באותה שנה פרצה המהפכה ומובארק הודח.

ב”מעריב סופהשבוע” היה מאמר הקובע שמובארק היה ידיד ישראל, ובמאמר אחר הכותב קבע ההפך. לא חשוב מי מהשניים צודק, העובדות הן שמובארק שמר על מסגרת השלום, אך רוקן אותה מהתוכן הבילטרלי. אנחנו בחרנו לשמור על המעט החיובי הקיים ולא להתעמת איתו. לדעתי הייתה זו טעות. מובארק של העשור הראשון לשלטונו אינו זהה לעשור השני ובוודאי שלא לעשור האחרון ששם קץ לשלטונו. ייתכן שלפנינו שלושה מובארק. אם הוא היה עוזב את החיים הפוליטיים בשיא הפופולריות שלו, אחרי הניתוח בגרמניה, הוא היה נכנס לפנתיאון המצרי כאחד מגדולי מנהיגי מצרים.