אין כמו הקורונה כדי לחשוף את ההתנהלות האנושית במערומיה, או לחלופין בתפארתה. כך נפגשות באופן יוצא דופן נקודת המבט האמוּנית הרואה במגיפה יד האלוהים, והחילונית הרואה בה מהלך טבעי, אבולוציוני. זו וגם זו מוצאות בה תכלית של תיקון, איתור הפגמים לשם תפקוד משופר, מוסרי או שרידותי, תלוי בעין המתבונן. אנו, חילונים למהדרין, הולכים הפעם בדרכם של חז”ל שהציעו לפני כמעט 2000 שנה, במסכת ברכות “אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו”. אז בואו נפשפש.
אלא שהקורונה מזמנת לנו הזדמנות פז להתבונן, כמו בניסוי מדעי, איך מדינות שונות מתמודדות עם אתגר דומה בנסיבות דומות. למשל, אתגר המשבר הכלכלי הזמני (כך כולנו מקווים). במה בדיוק אנחנו טובים יותר? בשמירה על הישראלים העובדים ועל העסקים? בואו נראה. כ־450 אלף ישראלים גילו שהם בחופשה ללא תשלום. לא עובדים ולא מובטלים, לא חולים, ברוך השם, אבל לא ממש מפרנסים. לכאורה, המדינה לוקחת על עצמה באופן זמני לשלם שכר – לא מלא אבל נאה – ומסייעת למעביד במצוקה לשמור על עובדיו עד יעבור זעם. אין פיטורים. על פניו, כולם מרוויחים.
ועכשיו להשוואה: אצלנו במדינה “הכי טובה”, האחריות היא על העובד כמובן. הוא צריך להירשם, למלא טפסים, לחתום אבטלה, הפקיד צריך לאשר (או לא); וזה מותנה בתקופת עבודה קודמת ואין אפשרות לחזור לימי עבודה בודדים, אם יש במקרה עבודה, תוך התחשבנות פשוטה בין המדינה למעביד בלי שהעובד ניזוק או מטורטר. השכר החליפי (שכאן בארץ ה"הכי טובה" מוגדר כדמי אבטלה) הוא בקושי חצי משכורת, כי ביטוח האבטלה בישראל הוא בדיחה, מכיוון שמאז 1990 נשחק ב־80% כשהשתתפות המעסיקים קטנה ב־97%. מה שאומר שגם אם רוצים לשלם, אין ממה.
ואיך זה בגרמניה למשל? שם זה לא נתפס כלל כאבטלה. זה אפילו לא מגיע מאותה קופה. האחריות היא על המעסיק שנדרש לקבל את הסכמת העובד; אין הרשמה ואין טפסים; לא משנה כמה זמן עבדת קודם לכן; זה מצב זמני והמדינה מעודדת להחזיר כמה שיותר מהר לעבודה ולכן מאפשרת למעסיק להחזיר עובד לימים ספורים אם יש עבודה. את ההתחשבנות הוא יעשה עם המדינה. השכר, לא דמי אבטלה, הגון ולמדינה יש קופה נאה לטובת המטרה. עידוד עסקים שמתקשים לעמוד על הרגליים והצלת עובדים מיומנים מלהיזרק משוק העבודה הם המטרות. זו תפיסת העולם. כמו בדיחה ישראלית עתיקה: הגרמנים הולכים לעבוד אבל הישראלים הולכים לעבודה.
התרעות פיקוד העורף