המסע של 100 המטרים התחיל במרחב שבין אינספור קבוצות הוואטסאפ שאליהן צורפתי באחרונה לבין אחת מהקבוצות השכונתיות בפייסבוק, וכך יצאה לה לדרכה אישה שראתה דבר או שניים בחייה. במרחק 50 מטרים מביתה קבעה עם חברתה נ' ומשם המשיכו לכיכר דניה, בסמוך לאונייה שפיסל רודא ריילינגר.
הסיבה למפגש הייתה הודעה שפורסמה באחת הקבוצות ובה סוחר ממחנה יהודה קורא לאנשי השכונה לעזור לו בעקבות ההחלטה לסגור את השווקים. האישה הזו חושבת שאין שום דבר הגיוני בלהשאיר סופרמרקטים דחוסים פתוחים ובו בעת לסגור בסטות שניצבות באוויר הפתוח אם אפשר להעמיד בכניסה לשוק מאבטחים שינטרו את מספר האנשים הנכנסים אליו, כך שהודעתו של הסוחר נגעה לה ללב.
בביתה כבר הצטברו עד כה פרחים באגרטלים (משדות של חקלאים עצובים), כמה ארגזי עגבניות (כי ממשלת ישראל מאשרת יבוא מטורקיה בזמן ששדות העגבניות נרקבים בישראל), עוד כמה ארגזי פירות (ויום אחד אמצא את הבשלנית שתגיד מה אפשר לעשות עם חצי טון אפרסמונים במקרר), חצי מטע אבוקדו (מסקנת ביניים: אבוקדו הוא או שחור או אבן. אין באמצע) ועוד ועוד.
זה לא שהאישה הזו טובעת בכסף, בכלל לא. היא עצמאית, וכידוע לכל, עצמאים במדינת ישראל הם אפילו לא בתחתית שרשרת המזון. הם במקום אחד מתחת לתחתית של השרשרת. אבל האישה הזו חושבת שהגשת עזרה בימים האלה היא שיעור אמיתי בעזרה הדדית צרופה. כרטיס האשראי שלה מעולם לא נשלף באינטנסיביות כפי שקורה מאז פרוץ הקורונה לחיינו.
יש פאבים שכונתיים קטנים שמגייסים את עזרת ההמונים לימים טובים יותר, יש את קפה הספרייה "תמול שלשום", שבעליו, דוד ארליך האהוב, הלך לעולמו במפתיע והמקום צריך את עזרת הציבור, יש רופאים שאנשי השכונה עורכים למענם איסוף כסף כדי להנעים את המשמרות המסויטות שלהם בבתי החולים, יש חקלאים שכורעים תחת היבול המיותם, יש משפחות שחיות הרבה מתחת לקו העוני וקשישים שזקוקים לסלי מזון ועוד ועוד ועוד. אני לא רוצה לדכא, כי את זה יש לכולנו מספיק גם בלי שאמשיך למנות את כל הנזקקים שהקורונה והתשתית הבעייתית ממילא המיטו על כולנו.
אז האישה הזאת, שאפשר לחשוב שהיא קצת מבולבלת אבל היא יודעת היטב שראייתה צלולה וברה כפי שלא הייתה מעולם, יצאה לדרך כדי לקנות צמות שום מהסוחר מהשוק, שנתקע עם המון סחורה. היו שם הורים וילדיהם שבאו לעזור לו, כי באמת, מי צריכה צמת שום. צמה, שיהיה ברור, זה המון שום. המון המון שום. האישה הזו הושיטה לסוחר כסף והוא אמר לה: "חסר פה".
בין כל אלה ששמחים בחופשה הכפויה שנחתה עליהם, אני שומעת גם בני נוער שהשעמום מציק להם. ההמלצה הזו היא בשבילם. "הגזוזטרה" היא פעילות מקוונת של הספרייה הלאומית ללא תשלום לתלמידי חטיבות הביניים והתיכונים. הסדרה יצאה לדרך אתמול (שלישי) ותימשך חמישה ימים בסך הכל (לא כולל שישי ושבת). בתוכנית: סדנת עריכה בוויקיפדיה, תחרות כתיבה, סיורים וירטואליים באוצרות הספרייה ועוד. ההצטרפות היא באמצעות מילוי טופס הרשמה שנמצא באתר הספרייה הלאומית, ומיד אחרי מילויו הפעילות תישלח לטלפון הנייד ולדוא"ל.
"הגזוזטרה", הספרייה הלאומית, לתלמידות ותלמידי כיתות ח'־י"ב. פרטים באתר הספרייה
אריה גדול ממדים, כטבעם של אריות, יוצא לעיר לקנות כובע. למרבה הצער, העוברים והשבים לא מרוצים מהרעיון ופותחים במרדף אחריו. איריס היא ילדה קטנה שמספקת לו מקום מסתור בביתה, אבל להצפין אריה זו משימה גדולה ומסובכת. לא פחות גדולה, היא משימת ההתמודדות עם דעות קדומות – כי איריס יודעת היטב שהאריה הזה טוב לב. מכאן העלילה, המיועדת לבני 3־6 מתפתלת עד שהיא מגיעה להפיכתו של האריה לגיבור העיר. הספר המתוק הזה, שמלווה באיוריה המשמחים של הכותבת הלן סטיבנס, הוא מעין הכלאה בין הסצינה שוותיקי תל אביב־יפו זוכרים: בריחתו של אריה מגן החיות של הרב שורנשטיין ושיטוטיו ברחבי העיר, לבין סצינה מוכרת לא פחות, מ"מיץ פטל" של חיה שנהב, ובה האריה מנסה להסתתר. מעל לכל זהו סיפור חם על טוב לב ועל ילדה אחת שקוראת תיגר נגד דעות קדומות ומסקנות חפוזות ושגויות. יופי של ספר שיוביל לדיון עם הילדים.
"איך להחביא אריה" מאת הלן סטיבנס, תרגום: עטרה אופק, הוצאת אגם ילדות, מחיר: 68 שקלים
התרעות פיקוד העורף