דגל לבן: יש סימן שאלה גדול על עתידנו כמדינה דמוקרטית

חגיגת עצמאות בסגר - ספק אם יכולנו למצוא אוקסימורון שהולם יותר את מידת עצמאותנו היום, האישית והלאומית. בצייתנות כמעט עיוורת הרכנו ראש מול תקנות ששללו מאיתנו את החירות, את המשפחה המורחבת, את הפרנסה ואפילו את הזכות להתייחד עם הנופלים ביום הזיכרון. משכנו כתפיים באדישות אל מול חקיקה שנועדה להנציח כאן שלטון יחיד, ובשבוע הבא, עם פסיקת בג"ץ, תהא אשר תהא, נחזה בקבורתו הסופית של עקרון הפרדת הרשויות.

"כדי שאנשים רעים ישיגו את מטרתם, הם אינם צריכים דבר זולת אנשים טובים שיסתכלו ולא יעשו דבר", טבע הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (עיוות של הציטוט הזה מיוחס בטעות לאדמונד ברק). רשימת האנשים הטובים בקרבנו היא אינסופית: מפקידי משרד הבריאות שנרתמו בחפץ לב לשירות המטרות של אדונם, דרך שותפיו החדשים של נתניהו לקואליציה שבחרו בעיוורון, חבריו למפלגה המודעים לחלוטין למהלכיו, אבל אפסנו את המצפון שלהם בכספת נעולה, ועד לאנשי התקשורת שאיבדו לחלוטין את המצפן והתמסרו בחדווה להפצת החרדה והפחד. כולם שותפים.

גם הציבור הישראלי, שבדרך כלל ניחן ביכולת ניתוח מפוכחת יותר מאלה המהלכים עליו אימים, איבד משהו מעצמאותו. נזכרתי איך במלחמת המפרץ השנייה ב־2003 הוכרז בישראל מצב חירום מחשש לירי טילים מעיראק. דוברת צה"ל ומפקד העורף הפצירו בישראלים לשאת עליהם ערכות מגן, אבל רוב הישראלים שמעו אותם, עשו הערכת מצב עצמאית והבינו שהאיום לא אמיתי. הפעם, כשהתקשורת חברה להנהגה בהפצת נבואות החורבן, התבהלה כבר עבדה, והישראלים חבשו מרצון את המסיכה והסכימו לוותר על חירותם ועל נכסיהם. נותרה רק הקבוצה שמניפה דגלים שחורים, בתקווה שלא יהפכו בקרוב ללבנים.

המודל האסייתי

כמו בניסוי שמתואר בסרט "הנחשול", התברר שגם אנחנו, כמו כל חברה אנושית, עשויים להיסחף בגל של ציות עיוור. אחרי חודשיים של ניסוי, אנחנו כבר צופים בשוויון נפש בסירות משטרה ובמסוק שמתנפלים על גולש בודד במים כאילו היה פצצה מתקתקת. נראה לנו סביר שקונטיינר של ציוד רפואי שרכשה המדינה ינחת בבית ראש הממשלה. אנחנו מקבלים בהכנעה את הרוע של רשויות המדינה, שמערימות כל מכשול אפשרי בפני מי שמבקש סיוע כלכלי, אבל ברגע שנותנים לנו את האות - אנחנו יוצאים כאיש אחד למרפסות למחוא כפיים. אולי התחלנו להאמין שהמדינה לא נועדה לשרת אותנו, האזרחים, אלא לשרת תכלית נעלה יותר.

עכשיו מתחילים רבים מסוכני הבהלה לנסח את כתבי ההגנה: מה היה קורה אלמלא נקטנו את הצעדים המקסימליים? אבל קשה למצוא אדם רציני שעדיין ממשיך להצדיק את נבואות הזעם שאיחלו לנו 10,000 מתים ואלפי מונשמים. ברור לכל בר דעת שלא היה שום קשר בין תחזיות האימים של משרד הבריאות לבין המציאות. יהיו שימצאו נחמה בכך שהפסיכוזה הזאת לא פסחה על רוב אומות העולם, אבל מרבית האומות האלה לא כופפו את צורת המשטר שלהן בפני הנגיף.

מתוך ההבנה שזו נטיית הלב של מרבית האנושות, פיתחה הדמוקרטיה את מנגנוני ההגנה שלה, הן על צורת המשטר והן על המיעוט. את רוב המנגנונים האלה - הפרדת רשויות, איזונים ובלמים, אופוזיציה לוחמת ותקשורת חופשית ולא מתרפסת - כבר איבדנו.

שנות קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, כמו גם שנות קיומן של מדינות דמוקרטיות, הן פסיק בתוך שנות ההיסטוריה העולמית. העצמאות היהודית האחרונה הייתה כאן לפני כ־2,500 שנה ושרדה במשך 77 שנה. מדינת ישראל תשרוד הרבה מעבר לימי כינונה של ממלכת החשמונאים, גם אם לא כדמוקרטיה. את התקופה הזאת, של ימי הקורונה, עוד ילמדו לא רק בפקולטות לרפואה - גם בשיעורי האזרחות.