הפתיח לסדרה אמור לספר סיפור, ולעתים הופך ליצירה עצמאית. הוא מין טקס מעבר מהחיים והשגרה אל תוך הסדרה, ללא הפרעות וללא הסחות דעת. השער שמכניס אותנו אל העלילה, אל הדמויות. זה שיוצר מתח ומכניס לאווירה, אם כן, הוא מת.
רק תחשבו כמה זמן הקדשנו עד כה לצפייה בפתיחים של סדרות. כמה פעמים שמענו את "I'll be there for you" של הרמברנדטס בתחילת כל פרק של "חברים"; כמה שעות במצטבר בהינו במצלמה המתקרבת (בזום אין) לבית המשותף ברחוב רוטשילד בתל אביב. הנעימה של "קרובים קרובים" הסתיימה, חנה מרון כבר צעקה "פתוח" לפני שלוש דקות והפרק טרם התחיל. עוד שנייה עוברת ועוד אחת חולפת, ועוד צליל מתארך, ועוד אחד שהולך ומתפייד.
הסדרה "אלף" התחילה כשחייזר נטל מצלמת וידיאו וצילם את דיירי הבית ברגעים מביכים, על רקע נעימת פתיחה שנגמרה אחרי יותר מדקה. כדי לראות את "נשואים פלוס" היינו צריכים להאזין לשירו המלא של פרנק סינטרה, כשאל בנדי יושב על כורסה ומחלק שטרות לאשתו ולילדיו שעומדים מאחור.
תארו לכם את "הסימפסונס" ללא הפתיחה שבה בארט כותב כעונש עשרות פעמים על הלוח מה הוא לעולם לא יעשה עוד. ואם זהו הספד לפתיחים - כדאי להזכיר גם את האינטרו של "שובר שורות", שהוא טבלת היסודות הכימיים שמתוכה צפות האותיות שמרכיבות את שם הסדרה, ואת הפתיח הגאוני של "האמריקאים", מותח וקצבי בקצב מסחרר, מדלג על פני גזירי עיתון, צילומים, נאומי עבר, תמונות ילדות ועוד.
הייתי לוחץ גם על "דלג" לפני משימות ב"הישרדות". ממילא אף אחד מהצופים לא מבין את ההנחיות המעורפלות של גיא זו־ארץ בסגנון: אתם לוקחים את הקונוסים הצפים, רצים איתם למשטח הגדול, שם מחכים לכם שקי חול, שאותם תצטרכו לסחוב אל הפירמידה הגבוהה, שם ימתין לכם פאזל, כל מי שמגיע עם שק יכול להרכיב רק חלק אחד, בתנאי שכל הקבוצה שלו כבר עברה את החוט הירוק. קבוצה שלא עברה תמתין לאחרון בתור, כשזרנוקי הצבע ינסו לפגוע בהם מלמעלה.
רק בסקס כדאי לבחון קודם אם ההקדמה מצדיקה התעכבות או דילוג, ולפעמים כדאי לוותר אפילו על הסקס עצמו כדי להגיע ישר לקטע הכי כיפי - ששוכבים במיטה, מדלגים על הפתיח ורואים ביחד סדרה.
התרעות פיקוד העורף