אם אצל השכירים יש שהוצאו לחל”ת בעל כורחם, אנחנו, העצמאים, נכנסנו לחלי”תה עמוקה. הקצב הזה מוזר לי. למעלה משני עשורים התרגלתי לעבוד בערך 18 שעות ביממה ועכשיו הכל אטי. אטי ומשמים. 18 שעות? תשאלו, והתשובה היא כן. ככה זה כשעושים את מה שאוהבים, והשותפים הבכירים, הלוא הם מס הכנסה וביטוח לאומי, מכרסמים לך בביסים אימתניים בכסף שהרווחת. “טמאעים”, אומרים בירושלמית, כלומר חמדנים. חוץ מזה, עצמאים, יודעים כולם, הם כמו סבלים בשער שכם. סיבלת – הבאת כסף. לא סיבלת – תסבלי.
“אתה יודע מה? יש לי רעיון עסקי חדש”, הצעתי. “חשבתי לכבוד החופש הגדול וזה שאני לא במיוחד עסוקה, לייסד קייטנת שעמום. באים בבוקר, מפקידים את הטלפון הנייד ועושים ריכוז של שעמום. אחר כך מקבלים שוקו ולחמנייה בלי טעם בכלל ומדמיינים שזה ממש טעים. משם ממשיכים לסדנת שעמום. יושבים, מסתכלים אחד על השני, מגלגלים עיניים. אה, יש גם פעילות אמנותית רק עם חומר אחד וצבע אחד ופעילות מוזיקלית עם שני צלילים”. הרעיון מאוד הצחיק את ע’ והוא התחיל לזרוק הצעות משלו.
פתאום השעמום נראה הרבה פחות מאיים. ואז הבנתי. השעמום סובל מיחסי ציבור גרועים על לא עוול בכפו. הנה, חז”ל מאוד מבוהלים ומתריעים מפני זה ש”הבטלה מביאה לידי שעמום”, והשעמום, הם טוענים, מביא לידי חטא. אחריהם, לא חסרים פילוסופים שמדברים בגנות השעמום, כאילו הוא האויב המר ביותר של האנושות, ולא האנושות היא האויב המר ביותר של עצמה. אני מציצה ב”מילה במילה” של איתן אבניאון, אולי משם תבוא הישועה.
תחת הערך “שעמום” מופיעות ההגדרות הבאות: “אדיש, אפור, בנאלי, עגום, עמום, יבש, מלנכולי” ועוד כמה עלבונות. השעמום מסומן כקללה. אנחנו עושים הכל בשביל למלא את החיים של הילדים שלנו ואת ימינו בעשייה ובתוכן, פן נשתעמם. אבל הרי רק מתוך השקט צומח הרעיון הבא. רק מתוך אי־העשייה צומחת העשייה. וגם אם לא – אז מה? מי אמר שצריך למלא את החלל כל הזמן? אז פרשתי לי באחרונה לשעמום, ואני מחבקת אותו בשתי ידיים. אומרת לו: בוא, שב איתי. איזה שעמום גזרה עליי הקורונה הזאת, וכמה טוב לי שהוא כאן.
התרעות פיקוד העורף