גמזו לא החמיץ את ההזדמנות הראשונה להשאיר רושם ראשוני. הוא נענה, לא ביקש דבר, קיים אין ספור פגישות, רתם את כל הפרופסורים והדוקטורים "המתוקשרים" אל "קבינט המומחים" שמייעץ לו. הוא קבע אסטרטגיה וקווים מנחים לניהול, התייצב מול הציבור, לקח אחריות, הפגין ביטחון עצמי ואמונה, וגם יכולת לקיים הסברה חיונית לציבור בגובה העיניים.
במישור הפרקטי "סייע" גמזו לנתניהו ואדלשטיין להעביר אחריות וסמכויות לפיקוד העורף. את מה שנתניהו סירב לתת לבנט וגנץ, לקח ממנו גמזו והעביר כמתבקש. אני בטוח שנתניהו, שאוהב לנצח לבד, כמו גם אדלשטיין וגנץ שהיוו בעל כורחם תפאורה למופע היחיד, הבינו את שהבנתי אני: בן לילה נולד כאן כוכב ומנהיג, ושהם זקוקים לו יותר מאשר הוא להם. הכוח שלו והיכולת לבצע ולגבור על כל שיקול פוליטי יגיע מהציבור, מראשי הערים, מראשי המשק ומהתקשורת. הוא יהיה הסמכות, הוא יהיה הפוסק. כך לוקחים סמכות, ככה לוקחים אחריות.
מינוי "פרויקטור לאומי" מיועד כעת רק לתחום הרפואי והבריאותי ופחות לנגיף הכלכלי־חברתי. אם תוכיח הממשלה את המשך אוזלת היד והסחבת גם בתחום הזה, נידרש גם ל"פרויקטור כלכלי" שיידע לגבש ולתאם גם את "חבילות העזרה הראשונה" של הנשמות לעצמאים, למובטלים ולסקטורים השונים וגם תוכנית רב־שנתית להלוואות, תוכניות הכשרה והסבה מקצועית להתאוששות ולצמיחה. וכך, מפרויקטור לפרויקטור, תלך ותצוף השאלה - מי בכלל צריך ממשלה?
ואזהרה בחינם לפרופ' גמזו: ככל שתצבור אמון והישגים - כך תפרח התמיכה הציבורית בך. ברגע שהפוליטיקאים יזהו שאתה מכוון את זה לדיבידנד פוליטי, הם יכניסו את שמך לסקרים (עם גדי איזנקוט ובלעדיו). אל תתייחס לזה, תתעלם ותישבע לעצמך ולנו שאתה לא מוריד ולו לשנייה את קשר העין עם המטרה העיקרית: להיערך, לעבור את החורף בשלום ולחיות עם הקורונה עד יבוא חיסון.
בינתיים נתניהו מאבד אחיזה בסיעתו בכנסת וברחבי הליכוד. הוא עדיין חזק, אבל לא כמו בעבר. העובדה שח"כ כמו שלמה קרעי יוצא נגד "קולט הברקים" התורן, יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, מלמדת שאין בעל בית. בחירות כעת יהיו אסון לישראל, אף שישנם הטוענים לטובת נתניהו באומרם שממשלה פריטטית היא אסון וטעות שצריך לתקן. נתניהו רוצה בחירות לפני סוף החורף, לפני ההשפעות הכבדות של הקורונה, ואם אפשר לפני הבחירות בארה"ב. עד עכשיו הוא תמיד הצליח. הפעם, לטובת כל אזרחי המדינה, אני מקווה שייכשל ולא יגרור אותנו לגיא ההריגה.
אגב, ככל שחולפות השנים, מתברר שמלחמת לבנון השנייה (שהופקו בעקבותיה לא מעט לקחים), הייתה בכל זאת אפקטיבית מאוד וסיפקה לישראל שנים ארוכות של הרתעה שעמדה במבחנים לא פשוטים, כמו גם כללי משחק שנשמרו בקפדנות. אבל ההתפתחויות בזירה הצפונית מחייבות את ישראל לשנות את כללי המשחק על מנת לשמר את חמשת האינטרסים הביטחוניים שיש לה בצפון: לשמור על חופש הטיסה ואיסוף המודיעין בשמי סוריה ולבנון, למנוע התבססות צבאית איראנית בסוריה ובלבנון, למנוע מעבר נשק שובר שוויון מסוריה לידי חיזבאללה, לעכב את פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולעשות את כל אלה בלי להתעמת עם הרוסים שנוכחים בסוריה.
גם לאיראנים, גם לסוריה וגם לחיזבאללה יש פנקס פתוח וחשבון עם ישראל, אולם אין ביטחון שנסראללה יסכים שהאיראנים והסורים ילחמו עד טיפת הדם של הלבנוני האחרון. ככל שניתן להעריך, גם לישראל וגם לחיזבאללה אין שום עניין לדרדר את המצב ולהיכנס למערכה רחבה, ולמרות זאת ישראל בדבריה ובצבירת הכוחות בגבול הצפון מאותתת לנסראללה שאם יפגע בישראל ויגיב באופן לא מידתי - רק ישראל תחליט מתי והיכן צה"ל יעצור.
לניהול המשבר בתנאים המורכבים הנוכחיים, גם אצלנו וגם בלבנון, דרושים שחקני שחמט מיומנים, ובינתיים בעניין הזה גם נסראללה וגם נתניהו הם כאלה.
אדי הדלק וחומרי התבערה מרחפים מעל לראשינו ומאיימים לכלותנו כמדינה וכחברה, ואני תוהה על מה ולמה? כולנו יחד מאותגרים כאן על ידי המגיפה, כולנו מתמודדים עם קשיים וחרדות לפרנסה, כולנו לוטשים עיניים בדאגה לשלום תושבינו וחיילינו בגבול הלבנון ובגבול עזה, כולנו כאן ביחד ברחובות, בפקקי התנועה ובמחלקות הפנימיות.
מי עשה לנו את זה? מי שולח אותנו ובשם מה לשלוח יד איש באחיו? כל אדם, מכל קבוצה פוליטית ועם כל דעה לגיטימית, יכול לחוש את הסכנה המרחפת באוויר, ברחובות, בכיכרות, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובעיקר בהתבטאויות משולחות רסן של פוליטיקאים. ועל מה בדיוק אנחנו מוכנים להרוג האחד את השני? האם נתעשת בטרם פורענות וניקח את גורלנו בידינו? ימים יגידו.
התרעות פיקוד העורף