זה קרה בערב ראש השנה של 1990, בקיבוץ במרכז הארץ. וליתר דיוק, בלב מועדון הצעירים של הקיבוץ, המקום שאליו התנקזו כל חגיגות הסילבסטר. ומרבית גברברי הקיבוץ. עמדנו שם כמה בני גרעין, עשרה לפחות, בקבוק גולדסטאר ביד, חרמנות מקסימלית בגוף, וסקרנו את המתרחש. כלומר את הסיכוי לתפוס זיון. סיכוי שבפרקטיקה עמד עבור מרביתנו על משהו בין אפס לאחוז אחד. ואז, משום מקום, היא הגיעה. מתנדבת דנית, אחת מתוך קבוצה שנחתה בקיבוץ כחודש קודם לכן, ירדה בגפה במדרגות, היישר אל תוך זירת החטאים. היא הייתה כבר שיכורה בעליל, התנודדה פנימה במבט מזוגג. גם עצם העובדה שהייתה בגפה הפליאה. הדניות האלה מעולם לא משו זו מזו.
היא התייצבה בלב הרחבה העמוסה, מדדה בעיניה את המצאי, ולפתע התבייתה על אחד מאיתנו. בן גרעין שלתפיסתנו היה בתול עד העצם, ללא כל אופק ידוע לאדם של שינוי הסטטוס הזה בקרוב. מה שהפך את ההתנפלות הפתאומית שלה דווקא עליו למצחיקה במיוחד. היא אחזה בידיו בחוזקה, והחלה להרקיד אותו בכוח לצלילי "don't you forget about me" של סימפל מיינדס, כשהיא באקסטזה מוחלטת. ולכל אורך השיר עמדנו, סימפל מיינדס שכמותנו, והרענו לגיבור השעה, שזכה לטעמנו בהזדמנות בלתי חוזרת להיגאל מבתוליו.
עד מהרה הצטרפו אלינו גברים נוספים שקלטו את הסיטואציה, וכולנו שילחנו לעברו עצות קולניות, ששולבו בשריקות ובצחוק בלתי נשלט. צחוק שרק התגבר למראה הפרצוף שלו, שהיה שילוב של מבוכה איומה עם הכרה בעובדה שהלילה הוא אולי הלילה. ובכל אותה עת הדנית הוסיפה לסבסב אותו ברחבה בריקודים הלומי אלכוהול. אני לא חושב שאצל מישהו מאיתנו עברה בכלל המחשבה של - מסכנה, היא לא יודעת בכלל מה היא עושה. מבחינתנו, הבחורה הזאת הייתה רק מנוע קומי במערכון מצחיק במיוחד.
כדי להבין את גודל הניכור, הנה מעט רקע. קבוצת המתנדבות הדניות הגיעה לקיבוץ כמה שבועות קודם לכן. השמועה על בואן עשתה לה כנפיים בכל האזור, ובבוקר שבו היו אמורות לנחות במשק התקבצו במרחק סביר מהחניה עשרות גברים, שמצאו תירוצים מתירוצים שונים להיעדר באותו זמן מהפאלחה/רפת/לול וכו'. היות שאני עבדתי במטבח הקיבוצי הסמוך לחניה, הייתה לי תצפית מושלמת על המתרחש. כשהגיע המיניבוס שאסף אותן מנתב"ג, ונשמע קול האמברקס הגואל, נדמה שהאוויר עצר מלכת מרוב ציפייה לבחינת הסחורה. בכל זאת, דניות.
הדלתות נפתחו, ומתוך הרכב בקעו כ־13 בחורות שנראו כנזירות. חצאיות ארוכות, חולצות בד מכופתרות עד גרוגרת ומראה כללי של בנות פלג נוצרי אדוק במיוחד. מה שהן אכן היו, כפי שהתברר בדיעבד. את האכזבה הקולקטיבית של גברי הקיבוץ היה ניתן ממש למשש, מרוב שהייתה מוחשית. ומאותו רגע היחס כלפי המתנדבות נע בין בוז לתיעוב. הן בגדו בייעודן כבשר סקנדינבי טרי, לסיפוק הפנטזיות המשקיות.
על הרקע הזה הגעתה של הדנית למועדון נראתה לנו מצחיקה עוד יותר. דתייה מאבדת רסן, זה ענק! זה גם אפשר לנו להתייחס אליה באופן מנוכר כל כך, כי המתנדבות האלה נתפסו אצלנו כקבוצה מוזרה וחריגה. בדיעבד, הרקע הזה היה אמור דווקא להדליק אצלנו את הנורות האדומות, ולהבהיר את גודל המצוקה שלה. אבל בזמן אמת רק הרענו לשניהם כשיצאו מהמועדון (היא גררה אותו), כאילו עשו דרכם לליל הכלולות.
התרעות פיקוד העורף