זה כמה שנים אני מראיין את סאיב עריקאת במסגרת עבודתי. אינני חבר שלו, אף לא מכר, ולרוב מתנהלות שיחותינו מרחוק. בשבועות האחרונים אפשר לשמוע בקולו את רחש התבוסה. אם איני טועה, הממונה על שיחות השלום ברשות הפלסטינית הולך ומאבד תקווה. אחד אחר השני הם מאבדים את המוצבים הפוליטיים שלהם, והחלום למדינה, כפי שדמיינו אותה מיליוני פלסטינים לאורך השנים, מתרחק ואולי נגוז.
עריקאת איננו עוד בכיר פלסטיני. הוא המוח מאחורי הדיפלומטיה הפלסטינית ב־20 השנים האחרונות. בראשו אצור הזיכרון ההיסטורי של תהליך השלום מאז ועידת מדריד ועד שקפא לפני שש שנים. מדינאי ללא מדינה, מאלה שערכם מתברר אחרי שכבר אינם איתנו. שלא כמו חבריו החמוצים להנהגת הרשות, הוא אינו מהסס להכניס את ידיו לבוץ. בשבועות האחרונים מתרוצץ עריקאת בין אולפנים ובימות להסביר את העמדה הפלסטינית בימים אלה. זכותם של הערבים ליפול לחיק ישראל, הוא אומר, אבל מזה לא ייוושעו הערבים, ולא תיוושע ישראל.
עריקאת השיב: גם אם בכיסאו של נשיא הרשות הפלסטינית תשב האם תרזה, ובראשות ממשלתה יישב תומס ג'פרסון, ובראש הפרלמנט יעמדו מונטסקייה או וולטר, גם אז הם יגידו שאין פרטנר. הם רוצים הנהגה כנועה, הוא אומר, שתשאיר בידי הישראלים את בקעת הירדן, את האחיזה בגבולות ואת השליטה על המים. וזה לעולם לא יקרה.
הם תקעו לנו סכין מורעל בגב, חזר והאשים את מדינות ערב. שאלתי אותו מדוע לכעוס. הרי הם לא חייבים לכם כלום. כי הם, לא אני, הוא ענה, באו אלינו ב־2002 עם הצעת השלום הערבית (היוזמה הסעודית), ואנו אישרנו אותה. עכשיו הם מתכחשים לה. ההצעה ההיא, המשיך עריקאת, מדינה בגבולות 67' שבירתה ירושלים, היא לא העמדה שלנו. היא הוויתור שלנו.
בדבריו אלו יש לוליינות פוליטית. אכן מדינות ערב יזמו את הנוסחה הזו, אבל הן פעלו לטובת הפלסטינים ובשליחותם, ולא כפו אותה עליהם. נזעם, הוא המשיך והטיף למדינות הערביות שנחפזו לבוא בברית עם ישראל. הם הקימו, הוא התלונן, מעין ברית נאט"ו ערבית, כי הם חושבים שזה מה שיציל אותם מאיראן. אבל איראן איננה הבעיה של הערבים. גם ישראל לא. 68% מאיתנו הם בני 20 ומטה. צריך לכונן במדינות הללו שלטון חוק, לפתח דמוקרטיה, זכויות אדם, זכויות נשים, מערכת כלכלית חדשה. הבעיה של הערבים היא הערבים.
לרדת על הברכיים
אולי תחול איזו התפתחות פוליטית דרמטית בעתיד, והכל יסתדר איתנו ואיתם. בינתיים, דבריו של עריקאת עומדים במבחן ההיגיון. אנו והם נמשיך לחיות על החרב. גם בעוד מאה שנים, הוא צופה, יישאר חזון שתי המדינות, שחיות בשלום וביטחון זו לצד זו, הפתרון היחידי. זה קרש ההצלה שלנו וקרש ההצלה שלכם. נבואת הזעם שלו, כמו שאפשר לשים לב, אינה מותירה מקום לפתרונות קלים.
ברוח זו, חתמתי את השיחה בתהייה, היכן נהיה כולנו, לדעתו, בעוד עשור או שניים. עריקאת סיפר כי ב־1979, אחרי שמצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל, היה ברור לו שהפלסטינים יבואו אחריהם. הוא היה אז דוקטורנט צעיר בן 24. נגייס את מחנה השלום אצלכם, חשב, נגיד "לא" לאלימות, ונקים מדינה לצדכם. היום אני כבר בן 65, סב לשמונה, הוא אמר, ואיני יודע אם אהיה כאן בעוד 20 שנה. אבל אם הפתרון שאתם בוחרים הוא מדינה אחת מנהר הירדן לים התיכון, שבה יש אזרחים שווים ושווים פחות, אזי מה שיקרה כאן זה עוד אלימות ועוד שפיכות דמים. כל עוד לא יהיו שלום וביטחון לנו, לא יהיו שלום ביטחון לכם.
נפרדנו בברכת שנה טובה.
מדינה מינוס
איך נקרא לאדם שהוא אזרח של מדינת איחוד האמירויות הערביות? האקדמיה ללשון העברית באה השבוע לעזרתם של התוהים. אמירותי, זאת התשובה. לא אמירתי, כנאמר בלשון לעז. אמירותי.
אך לעיסוקם בסוגיה הנ"ל יש המשך. מתברר כי ועדה ציבורית לקביעת שמות מדינות, הפועלת בחסות מכון התקנים ובשיתוף נציג האקדמיה, דנה בשאלה כיצד ראוי לקרוא לידידתנו החדשה. הוועדה, נמסר בפרסומי האקדמיה, קיבלה את ההצעה כי שמה הרשמי בעברית ייקרא "איחוד האמירויות" (בהשמטת שם התואר "הערביות"). יש הסבר להשמטה. בשונה מהערבית, שבה "אמירות" היא נסיכות היכן שתהיה, הרי בעברית, המילה "אמירות" מציינת נסיכות ערבית בלבד. כלומר, אופיה הערבי ממילא מצוי במילה "אמירות", אז מדוע להזכירה מפורשות. הרי זוהי כפילות יתרה.
בפני עצמה זו החלטה מעניינת, כי היא משלבת דקויות מתחום השפה, התרבות, ואפילו הפרוצדורה (מי ידע כי מכון התקנים מוסמך לקבוע את שמן של מדינות). אף יש בה כדי להקל עלינו בבואנו לבטא את שמה של מדינה בעלת שלוש מילים. אבל יש לתהות, האם קיימת עוד מדינה בעולם שתעז לשכתב, פשוטו כמשמעו, את שמה של זולתה. בעצם אומרים לנו מומחי התקנים והלשון, כי בשל דקויות שפה, אין לקבל את שמה של "איחוד האמירויות הערביות" כפי שנקבע רשמית על ידי שליטיה, ועל כן נעשה לעצמנו חוק ונקרא להם קצת אחרת.
עמדתם עניינית ואינה פוליטית, אבל היא מזכירה, במקרה, את הדמות שעמה פתחנו. היו ימים שבהם דרש נתניהו מן הרשות הפלסטינית הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. לא אני זה שיקבע מי אתם ומה יהיה שמכם, השיב עריקאת לממשלת ישראל, והוסיף - מצדי תקראו לעצמכם מכבי חיפה. בכך ניסח הבכיר הפלסטיני חוק בלתי כתוב. את שמה הרשמי של מדינה, ובהתאם לכך את זהותה, תקבע היא לבדה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
התרעות פיקוד העורף