מעולם לא הבנתי את השאיפה להיות זבוב על הקיר, כלומר מעין מתעדת חבויה שזוכה להציץ בחייהם של אחרים מבלי שידעו על כך. שאלות שאני רוצה לשאול, אני שואלת בגלוי. לא אורבת לאף אחד, לא נוהגת להקליט שיחות ולא מסתתרת עם שיחים על הראש. כששלחנו את ילדינו למשפחתון, סמכנו על המטפלת. כששלחנו את הילדים לבית הספר, הפקדנו אותם בידיים שבטחנו בהן. ברוב הפעמים, השיטה הזו התגלתה כהשקעה ראויה וכדרך חיים שכדאי לאמץ.
אלא שלאחרונה, יותר ויותר אני מוצאת את עצמי בעמדה הבלתי רצויה של זבובה על הקיר. כך גם מעידים על עצמם חברות וחברים רבים. אני מתכוונת לשיבה אל החיים בתוך הבית בגלל מגבלות התנועה בחוץ. היא משנה סדרי עולם ומנסחת מחדש הרבה מאוד דברים. בין השאר, היא הופכת אותנו לשותפים מעורבים בשיעורי הזום של הילדות והילדים שלנו. כך, בשבוע שעבר הייתי עדה בעל כורחי להערה שנשלחה על ידי מורה לתלמיד בזמן שיעור. “לא הגעת בזמן, ולכן אני מסמן לך חיסור”, אמר המורה לתלמיד.
“אבל הגעתי בזמן! אפילו הקדמתי! הייתה לי בעיה עם המצלמה, ולכן לקח לי כמה דקות לחבר אותה כמו שצריך”, השיב לו התלמיד. זה לא עזר. השיחה התגלגלה במדרון. “מעכשיו אני מתעלם ממך. אתה לא פה מבחינתי”, אמר המורה לאוזני כל הכיתה. מורה אחרת, כך שמעתי במו אוזניי, סירבה לקבל מצב שבו תלמיד עבר למצב “בלתי נראה” בזמן שיעור כדי ללכת לשירותים לשתי דקות. תגידי, רציתי לשאול בזמן אמת, ואם זה היה בכיתה, היית אומרת לו שיתאפק או שייקח את כולכם יחד איתו לשירותים? אבל לא יכולתי, כי לא מנומס להתפרץ ככה.
אצל הקטנים, מדובר בכאב לב גדול אפילו יותר. “אני עובדת מהבית בתקופה האחרונה”, סיפרה לי אמא לתלמיד כיתה ב’. “הייתי בעמדת העבודה שלי בבית. הבן שלי ישב בשולחן הלימוד שלו, ואז שמעתי את המורה לחשבון מרימה את הקול: ‘מה לא ברור? תשאל את אמא שלך’. כמה דקות אחר כך שמעתי תלמיד אחר אומר לה שאין לו עיפרון. התגובה שלה הייתה: ‘ומה אתה רוצה שאעשה עם זה?’”.
***
הורה נוסף סיפר על תקרית נוספת שהיה עד לה בעל כורחו, כי גם הוא עובד מהבית בתקופה האחרונה: “אני נשבע לך שהילד שאל את המורה ארבע פעמים את אותה שאלה, והיא פשוט התעלמה ממנו. כשסוף־סוף ענתה, זה היה בתשובה מזלזלת”. מהצד השני, אני שומעת עדויות של מורים שיושבים מול מסכים שחורים ועסוקים בענייני משמעת במרחב זר, משונה ומאיים, הודפים עלבונות והשפלות.
עכשיו אני הולכת לעשות מעשה מאוד לא פופולרי בישראל של שנת 2020 ולראות לרגע את שני הצדדים, כל זה כמובן בהנחה שאין שום דבר שמצדיק התנהגות גסה בין בני אדם, בשום הקשר או הרכב. אני מצטטת מהצהרת זכויות הילד שניסח יאנוש קורצ’ק: “הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים... נחוץ מדריך, שיענה בנימוס על שאלתו. כבוד לאי־ידיעתו... כבוד לכישלונות ולדמעות”. גם המורים הם נוכרים בארץ זרה, שצריכים מדריכים שיענו בנימוס על שאלותיהם. כולנו מהגרים שנכפה עליהם מעבר למציאות חדשה ומנוכרת, עם כללים לא ברורים. זו יכולה להיות הזדמנות לעשות קפיצה קדימה, או הזדמנות להתרסק. עכשיו צריך לבחור.
התרעות פיקוד העורף