כזכור, "מענק לכל אזרח" הייתה תוכנית של תשלום חד־פעמי שנועד על פי הצהרת הממשלה "לעודד את הצריכה ואת התעסוקה ולהניע את גלגלי הכלכלה". היא אושרה בכנסת בסוף יולי, ובמהלך אוגוסט כל תושב בוגר קיבל מהביטוח הלאומי מענק של 750 שקל. הורים לילדים קיבלו 500 שקל עבור כל ילד עד הילד הרביעי, ו־300 שקל מהילד החמישי. מקבלי קצבאות מסוימות, כמו נכות כללית, הבטחת הכנסה, דמי מזונות וסיעוד, קיבלו מענק נוסף בסך 750 שקל (סה"כ 1,500 שקל). לעומת זאת, מי שהכנסתו ב־2019 הייתה גבוהה מ־649,500 שקל לא היה זכאי למענק.
המענק תוקצב בסך הכל בהיקף של 6.7 מיליארד שקל, ורובו הוצא עד עכשיו - כ־6.5 מיליארד שקל. סכום תקציבי יפה ומשמעותי, אך לא כזה שמסוגל למוטט מדינה.
בהשוואות עולמיות, במיוחד למדינות הנחשבות לנאורות, המענק לא היה כה יוצא דופן. בארה"ב, למשל, אישר הקונגרס תשלום מענק חד־פעמי אחיד לכל אזרח בסך 1,200 דולר למבוגר (כ־4,100 שקל) ו־500 דולר לכל ילד עד גיל 17 (כ־1,700 שקל). למענק היה זכאי כל אזרח שהכנסתו פחותה מ־75 אלף דולר בשנה (150 אלף דולר לזוג - כ־510 אלף שקל הכנסה משותפת). המענק שולם אוטומטית כבר במאי לכ־130 מיליון אזרחים שהגישו דוח מס ל־2019 או 2018. יתר הזכאים (כמו מובטלים ומקבלי קצבאות) התבקשו למלא טופס בקשה מקוון למענק. בסך הכל המענק היה גבוה משמעותית מזה שניתן בישראל.
ביפן ובקוריאה הדרומית הסכומים היו גבוהים יותר מאשר בישראל וגורפים לכל האוכלוסייה. ביפן הודיעה הממשלה כבר באפריל כי תשלם לתושבים מענק חד־פעמי אחיד במסגרת תוכנית חירום לסיוע משקי בית בסך כ־930 דולר (כ־3,100 שקל) לכל תושב - מבוגר או ילד, ללא מבחן הכנסה. המענק שולם גם לתושבים זרים השוהים כחוק ביפן.
בקוריאה הדרומית ניתן הסיוע בתחילה רק למשקי בית בשבעת העשירונים הנמוכים, אבל בהמשך התרחב לכלל משקי הבית. כל משק בית קיבל מענק חד־פעמי בסכום של כ־820 דולר, כ־2,800 שקל. הממשלה עודדה בעלי הכנסות גבוהות לתרום את המענק, בעיקר באמצעות זיכוי מס, והתרומות הועברו לקרן ביטוח אבטלה.
זו תמונת המצב: ישראל לא התמוטטה כתוצאה מהמענק החד־פעמי, שיש לו כמובן יתרונות וגם חסרונות, כמעט כמו לכל צעד כלכלי. אבל החיסרון הגדול ביותר של המענק הזה היה בסיקור ההיסטרי שלו.
2. אני מניח שאין איש עסקים שלא מכיר את מכון התקנים הישראלי, ולא לטובה. מדובר למעשה במונופול בתחומו - תאגיד ציבורי באחריות שר הכלכלה. במשך שנים ארוכות שמעתי טרוניות ותלונות של אנשי עסקים על מה שמתרחש במכון.
בקליפת אגוז: מטרות המכון היא תקינה והבטחת רמה נאותה של טיב מוצרים, אם באמצעות קביעת תקנים ואם בדרך אחרת. לצורך זה המכון עורך מחקרים וסקרים, בודק חומרים, מוצרים ומתקנים, מאשר מפרטים טכניים ועוד. עיקר הכנסות המכון הן מהפעלת מעבדות לבדיקת עמידה בתקן עבור אלפי מוצרים. המבנה הארגוני כולל את הוועד הפועל, המנכ"ל, יועץ משפטי ומבקר הפנים. בנוסף, במכון גם ארבעה אגפים מקצועיים (תעשייה, בניין, תקינה ואיכות הסמכה, אגף כספים ועוד). בדצמבר 2019 הועסקו במכון 932 עובדים.
מונופול, כמו מכון התקנים, אמור להרוויח, אבל על פי ביקורת של מבקר המדינה הוא דווקא מפסיד הרבה מאוד כסף: כ־270 מיליון שקל מיחידות באגף הבניין בעשור האחרון - לא מעט למונופול, אף על פי שחל שיפור מה בשנים האחרונות.
הגענו לרפורמה במכון התקנים בשנת 2017, שלפיה בדיקות יבוא אמורות היו להיפתח לתחרות. וכדרכן של הרפורמות, הציבור צריך לשלם אותן. המכון חתם על הסכם קיבוצי מול ועד העובדים וההסתדרות, ובו נקבע כי המכון יהיה רשאי לפטר עובדים בהתאם לשיעור אובדן הכנסותיו מבדיקת מוצרים מיובאים.
תשלום פנסיית הגישור והשתתפות המכון במוצר הפנסיוני ייעשו באמצעות חברת ביטוח שתשמש כקרן משלמת חיצונית, תמורת תשלום חד־פעמי של פרמיית ביטוח שישלם המכון מראש לחברה. נוסף על כך יהיה הפורש זכאי למענק פרישה מיוחד ולמענקי הסתגלות. כלומר, תנאי פרישה דה־לוקס שכל עובד במגזר הפרטי יכול רק לחלום עליהם.
וזה לב הבעיה במגזר הציבורי: לפעמים אין שום ברירה וצריך להוציא רפורמה להתייעלות הכרחית (בין היתר כדי להפסיק את הדימום) בלי לשלם לפורשים. אני בהחלט בעד פרישה מסודרת והוגנת לעובדים. אבל כשמדובר בגוף מונופוליסטי שצבר ערימות של הפסדים, שמנהיג פנסיות גישור נדיבות לפורשים רק כי נאלץ לעבור רפורמה הכרחית, זה כבר מוגזם. משלמים פעמיים: גם את ההפסדים וגם את עלות ההתייעלות. ולא בטוח שזה הסוף. עוד דוגמה לבזבוז האדיר של הסקטור הציבורי.
התרעות פיקוד העורף