המסיכות מחקו את החיוך מעל פני האנשים.
החשש שלו הוא שהזמני יהפוך לקבוע. מה קצר המרחק שבין סגר כחוויה אנושית חד־פעמית, למה שהופך להיות רוטינה של סגרים, למהלך חיים תקין לכאורה בלי בתי ספר, בלי תנועות נוער, בלי חוגים, בלי אקדמיה, מסעדות, ברים, קולנוע, תיאטרון או מועדונים. האם זה נשמע למישהו שפוי?
לא, הוא לא מכחיש קורונה, גם לא כזה אנרכיסט. הוא אפילו מבין את כל "הברבשים" באולפנים, שמזהירים מפני קטסטרופה רפואית אם לא נקפיד. מבין אך גם יודע שאין לו כוח להחמיר יותר, בטח כשהוא די בטוח שהקטסטרופה תקרה כך או כך. הרי מה הועילו כל הסגרים? האם לא מדובר בסך הכל בהלוואה של חיים? במקום לשלם במזומן בעשרת אלפים מתים, פרסנו אותם לתשלומים. ובתמורה להלוואה המפוקפקת הזאת, נאלצנו להפקיד כעירבון את שמחת החיים, את הנעורים.
לא את נעוריו שלו הוא מבכה, שכן אלה כבר שייכים לזמן אחר, למאה אחרת, אולי אפילו כבר לחיים אחרים. אלא את הנעורים ככוח המניע של החיים האלה.
בקצה השדרה הוא חש ברוח הים, עוד לא ממש קרה אבל לפחות כבר נושבת קרירה, כאילו נושאת איזו הבטחה לעתיד טוב יותר. רק שהוא כבר לא מאמין: לא לפוליטיקאים, לא לרופאים, אפילו לא למזג האוויר. אלא שיותר משהוא מאוכזב מרוחות השמיים, הוא מאוכזב מהרוח האנושית. הוא קיווה שתתגבר, שתקרא תיגר על הסגרים, שתהלום בפרצופו של הממסד ותבהיר לו שמספרי הנדבקים, החולים הקשים והמתים הם רק חלק מהנתונים: מה עם הבדידות? מה עם שמחת החיים? ובעיקר - מה עם הריחוק החברתי הנדרש לא מזרים גמורים, אלא דווקא מהאנשים הכי קרובים ואהובים?
כמה פעמים שמע מחבריו שנמאס להם כבר ממי שחולקים איתם את הדירה - מבני הזוג ועד הילדים? מדובר על האנשים הכי חשובים בחיינו, אבל מתברר שכאשר הם קרובים מדי, הם מעוררים בנו לא רק אהבה אלא גם (ולפעמים בעיקר) עצבים. ולא, הוא ממש לא מתכוון למקרים הנוראיים של אלימות במשפחה, שגדלו לאחרונה במאות אחוזים (האם אלה אינם נתונים שצריך להביא בחשבון ממש כמו מניין המתים? מה עם המתים־מבפנים, מישהו בכלל סופר אותם?) אלא רק לתחושה שאתה כבר לא מסוגל לראות יותר את הפרצופים של האנשים שאת תמונותיהם שמרת תמיד בארנק או על שולחן העבודה במשרד.
מדעי החיים, הוא יודע, אוהבים נתונים שאפשר לכמת. לכן אנחנו שומעים רבות על התחזיות לשיקום הכלכלה למשל, אבל אלוהים אדירים, הוא חושב, מי ישקם מערכות יחסים שניזוקו לכל החיים, בגלל קרבת יתר שכפו עליהן הסגרים?
בחודשים הראשונים, כך הוא זוכר במפורש, ביכו כאן כולם את הרוח הישראלית: נגיף הסטארט־אפ, זה שגורם לנו לקצר תהליכים באופן שכבר זכה להערצה בכל העולם, הוא גם זה שמונע מאיתנו להתמודד ביעילות עם הנגיף. רק שראו זה פלא: מקץ כמה חודשים אין כמעט שום הבדל בינינו לבין האירופים הצייתניים. גם מדינות שאמונות כמעט בבחינת בילט־אין בנפש תושביהן על ריחוק חברתי, חוטפות כהוגן בגל השני: בלי תלמודי תורה, בלי ישיבות ובלי חתונות במגזר הערבי.
הכלבה גוררת אותו מהשדרה לכיוון הבית, מי האמין שבסוף אפילו לה יימאס מהטיולים הארוכים? ואולי גם היא בסך הכל ממתינה שנתעשת, שנבין שהקורונה הזאת, יותר משהיא מסכנת חיים, היא מסוכנת לשמחת החיים. האם למדענים יש פתרונות לחיים במקום שאפסה ממנו השמחה? האם מישהו חושב באמת שיוכל להציל את האנושות באמצעות הסתרת חיוכים מאחורי מסיכה?
התרעות פיקוד העורף