זה כנראה נכון מה שאומרים, שהנפש האנושית מתרגלת בסופו של דבר לכל. אנחנו צריכים רק קצת זמן כדי ללמוד את התוכנה החדשה שמותקנת בתוכנו ובסוף נצליח להפעיל אותה בלי החוברת. מה שקרה לנו בשנה האחרונה זה קצת כמו לעבור מ־PC למאק, אף אחד לא באמת יודע לומר מה יותר טוב. אין ספק שכדי להפיק את הטוב ביותר מהמצב המוזר הזה חייבים לסגל שגרת נורמליות חדשה במקום לדבר במונחים של כאוס. לא כי אין כאוס, אלא כי אי אפשר לנוע כל הזמן על ציר הקיצוניות בין אימה לאסקפיזם, זה לא בריא, וזה לא הוגן וחייב להיות משהו באמצע.
כאדם בעל יצר הישרדות בריא, התרגלתי לנורמליות החדשה הזו די מהר. למרפק אנשים, ללחוץ עם המפתחות על כפתורי המעלית, לחבק רק אנשים בקפסולה, גם אם לפעמים בורח לי, לא לעלות לאוטובוסים ולצעוד קילומטרים שלמים בעיר ברגל, לשבת עם חברים על ספסל, עם דייט על דשא. שמתי לב שילדים יותר משחקים בחוץ בחבורות כמו פעם, וזה לרגע אפילו נראה נחמד. אני מודה שלפעמים זה נוח לי. הריחוק מאפשר לי לברוח מהתמודדויות שלא מתחשק לי לעמוד מולן, ומאנשים שלא תמיד מתחשק לי לראות.
אלא שבזמן האחרון כשהנורמליות החדשה החלה להתיישב לי טוב בגוף, מבליחה בתוכי בלי לשים לב הנורמליות הישנה במעין מרד גיל ההתבגרות, שמנסה למחוק לי את התודעה החדשה. היא גורמת לי לפרקי זמן קצרים להתנתק מהסיטואציה, להתענג על השפיות הישנה, לשכוח מהמצב, לשכוח שיש בכלל "מצב", חברתי, פוליטי, בריאותי. ואז בדיוק כשהמחשבה שלי מתחילה להתערפל, אני חוטפת סטירה מהמציאות. וזה כואב, כן, כמו ליפול מגן עדן.
באחד הסיבובים ליד הנחל עצר אותנו זוג שהלך לאיבוד במהלך הריצה. הבטנו אלה על אלה המומים, לא יודעים כל כך מה לעשות עם אנשים זרים שמוציאים קול לכיוונך בפנים גלויות. לקחתי צעד אחורה והסברתי להם איך לחזור לשביל. אני מניחה ששם נפל לי האסימון שהתוכנה אומנם הותקנה אצלי בהצלחה יתרה, אבל אני שונאת אותה ורוצה לעשות שחזור מערכת.
בדרך חזרה לרכב, אחרי 15 קילומטרים עם הפסקה ארוכה של ים פראי לריאות, התחלנו לראות את המוני בית ישראל מגיחים לאזור. השמש כבר כמעט הייתה באמצע השמיים, המקומיים חזרו לבתים, כי מי מסתובב בחום הזה אלא אם כן הוא עירוני, ומגוון חצאי פרצופים עם מסיכות צבעוניות נהרו מולנו בקפסולות מסודרות עם צידניות עמוסות.
זה היה קצת מנחם לראות איך המוני אדם מנסים לשמור על הנורמליות הישנה בתוך הנורמליות החדשה, כשברור שלא תמיד זה מצליח להם. הספיקו לי כמה חצאי פרצופים לבהות בהם כדי להבין שגם אם הניתוק קרה להם שם לרגע, הם נתקלו בחצי הפרצוף של אלה שבאו מולם ונזכרו שוב איפה הם חיים.
התרעות פיקוד העורף