לא רק הג'ימייל נפל בתקלה העולמית של גוגל, גם היומן שמכיל את הפגישות, התזכורות, המשימות והחיים עצמם. רק השנה החלטתי לאמץ אותו טוטאלית במתכונתו הדיגיטלית, אחרי שנים שבהן התעקשתי לרכוש מדי תחילת שנה יומן מנייר של פעם, כזה שאי אפשר לעשות בו זימונים, אבל אפשר לקשט אותו במדבקות. ומילא הפגישות, מה עם כל התמונות השמורות והמגובות היטב, כל הטיולים, הסלפי עם הפילטר, האקסים שהסתנכרנו בטעות לאלבום ושכחת למחוק, וכל המנות והמשקאות שאי־פעם צילמת כדי להעלות תחת הכיתוב "שבת שלום לכולם" שלפתע נעלמו מהאפליקציה בסלולרי?
אלוהים. והקבצים של העבודה, הקבצים השיתופיים, הכתבות, הרעיונות לכתבות, כל החומרים למס הכנסה, ההוצאות המוכרות? הצילו. תכף סוף השנה ואני לא רוצה להיכנס לכלא, ולכל הפחות לא לפספס את ההחזרים.
ברגע שהשרתים נפלו, לא הפסקתי לרפרש. לנתק את החשמל ולחבר מחדש. הראש אמר שאין מה לעשות, זו תקלה עולמית. אבל הלב ביקש בכל זאת לאתחל את כל המכשירים, לפעמים זה עובד. חוסר האונים של האדם המודרני אל מול המייל הקורס משול לרגעים שבהם הילד שלך מרגיש לא טוב ואין לך אלא ללטף לו את הראש שוב ושוב ולהתפלל שיהיה בסדר.
אני לא טיפוס של אאוטלוק. של מיילים קבועים, של דברים שהולכים איתך עם ספק ורשת שצריך לתחזק לה את המשברים המנטליים כשהיא אחת לחודש סובלת מתסמונת קדם חיבור ולא מצליחה לעבוד כמו שצריך. אני אישה של עננים. תמיד הייתי. אני אוהבת ניידות, אני אוהבת וויי־פיי פתוח. אין לי אינטרנט בבית, יש לי מודם סלולרי שאיתו אני נעה בחופשיות בעולם. הרבה יותר יקר, אז מה. אין מחיר לחופש.
כבר כתבתי פעם שכל החיים אני מחכה למשהו שיגיע, גם כשהוא כבר מגיע, אני עדיין ממשיכה לחכות למשהו חדש, חיה ליד הדלת. מתה על ריגושים, אבל אין לי כוח לצאת מהבית. הארעיות הזאת בנפש שמחפשת כל הזמן יציבות היא הסתירה הכי גדולה אצלי בחיים. למה אתם חושבים שאף פעם לא התחתנתי באופן רשמי? מלחיצה אותי המחויבות. הניירות, הנוטריון, זה שחותם בשעווה על נייר שאי אפשר לפתוח. אני רוצה לדעת שאם אני צריכה לקום וללכת אני לא צריכה בירוקרטיה, אני לא צריכה טכנאי שינתק אותי ויחבר אותי מחדש. העניין הוא שאני אף פעם לא קמה והולכת. כבר שמונה שנים אני גרה באותה דירה ולפניה עוד עשור של קביעות בבית יציב עד שכוח עליון הרס אותו, ליטרלי. אבל אף פעם לא הייתה לי למשל הוראת קבע. בשביל מה? קבע זה צבא. המילה הזו מלחיצה אותי.
מצד אחד אני חיה כאילו אני לא יודעת מה יהיה מחר ואלוהים גדול, מנגד, ברור לי שאני אהיה באותו המקום, אלא היכן? אני מכירה את עצמי. אני יודעת שאף פעם לא אזוז לבד, אני צריכה שיזיזו אותי. ועדיין, אני תמיד מוכנה כשזה קורה. אני צריכה רק מזוודה או שתיים, מחשב נייד, מייל שמתחבר מכל מקום ואוטו שנוסע. ואם זה היה אפשרי, אז בוודאות הייתי מוציאה רישיון נהיגה על ענן.
התרעות פיקוד העורף