אוהדיו אמרו עליו שהיה עיתונאי גדול. מתנגדיו טענו שהיה אדם קטן. על דבר אחד אין מחלוקת: הוא הטביע את חותמו על העיתונות בישראל במשך שנים רבות, גם כעיתונאי וגם כפרלמנטר. מי שעבדו במחיצתו טענו שהיה איש קר.
העובדה שבחר לא להביא ילדים לעולם התפרשה בצורות שונות. מתנגדיו ושונאיו טענו שההחלטה שקיבל יחד עם רעייתו נבעה מאופיו האגוצנטרי. בראיונות שהעניק הוא הסביר שמגיל צעיר בחר לעשות דברים אחרים מאשר לגדל ילדים, וטען שיהיה זה פשע להביא ילד לעולם בלי שיהיה לו ולרעייתו "זמן לטפל בעיצובו". כאשר התפרסמה צוואתה של אמו, התבררה מערכת יחסיהם המורכבת. היא החליטה בצוואה שכתבה ש"לא להוריש לו אפילו אגורה שחוקה", כיוון שלטענתה הוא לא טיפל בה.
כשנשאל אם לא מפריע לו להזדקן כאדם בודד, הוא השיב שהוא שמח להיות לבד, ולא יודע כלשונו בדידות מהי. הוא הודה שהוא לא בקשר עם אחיו ואחייניו, והקשר היחיד ששמר עד מותו היה עם קומץ חבריו שבאו לבקר אותו. הוא לא התגעגע בחייו לאיש מלבד לרעייתו, וטען לאחר מותה ש"צריך ללמוד לקבל כל שינוי באהבה".
הוא נולד בשם הלמוט, והיה בן הזקונים מבין ארבעה ילדים, שנולדו למשפחה יהודית גרמנית אמידה. לאחר שמשפחתו עלתה לישראל, אביו איבד את כל הונו בתוך שנה בעסקאות כושלות. את שנות ילדותו הוא עשה בהנובר, שם למד עם רודולף אוגשטיין, מי שהיה לימים הבעלים של השבועון המצליח "דר שפיגל". כאשר הוא הגיע לארץ עם משפחתו בשנת 1933, הוא אימץ לעצמו את השם יוסף על שם סבו. מאוחר יותר החליף את שמו לאריאל. לנו היה מוכר בשם השלישי שבחר. הוא סיים את לימודיו בגיל 14 עם סיום כיתה ז'. את השכלתו הרחבה רכש מקריאת ספרים. בגיל 15 הוא הצטרף לאצ"ל. בצבא הוא שירת ב"שועלי שמשון".
כשהשתחרר מצה"ל הציע לו גרשום שוקן, עורך "הארץ" דאז, לעבוד בעיתונו ככותב מאמרי המערכת הראשיים של העיתון. הוא עבד ב"הארץ" במשך שנה, שלאחריה התפטר מתפקידו ורכש בכספי הפיצויים שקיבל מצה"ל בגלל פציעתו - עיתון דל תפוצה שהפך לשם דבר בעיתונות הישראלית. הוא ערך את העיתון במשך כ־40 שנה. בשנות ה־80 ירדה תפוצתו, והוא נמכר במיליון דולר לאיש עסקים, שהציב בראשו איש טלוויזיה מוכר. העיתון נסגר סופית בשנת 1993.
התרעות פיקוד העורף