זה היה בצהרי יום אחד בתל אביב. הלכתי לתומי ברחוב קינג ג’ורג’, כשלפתע שמעתי קריאות מהכביש: “המפקד!”, “המפקד!”... לידי נעצרה מכונית ומחלונה בצבץ ראשו של ראש העירייה, רון חולדאי. ניגשתי אליו, לחצנו ידיים בחמימות והמשכנו בדרכנו. עברו עשרות שנים מאז שהייתי מפקדו של רון בבסיס חיל האוויר תל נוף, ושנינו לא שכחנו. כמ”כ שלו בשלב המכין של קורס הטיס, אימוני קרקע, העברנו יחד ארבעה חודשים חווייתיים. הקיבוצניק מחולדה בלט בכושרו, ביוהרתו ובביטחון העצמי שהפגין. היה ברור שיסיים את הקורס ויהיה טייס בחיל האוויר, וכך אומנם היה.
רון חולדאי היה טייס מהולל, אמיץ, השתתף במערכות ישראל, הגיע לפיקוד הרם בחיל האוויר. על כך עם ישראל חייב לו תודה. מאז שפשט מדיו עשה שני תפקידים בכירים, כמפקד לכל דבר: מנהל הגימנסיה הרצליה וראש עיריית תל אביב־יפו. צנטרליסט, מתנשא, בוטה, שהפך את העיר הגדולה למדינה עצמאית כמעט, מעין אוטונומיה. תל אביב שמאז היווסדה הייתה אנטיתזה להתיישבות העובדת. בתנועת הפועלים זלזלו בעירונים, שמתפרנסים ממסחר, מפקידות, ממלאכות זעירות וכיו”ב “עסקי אוויר”. והנה זה 22 שנה מנהל את העירייה יוצא קיבוץ חולדה, אשר ממרומי כיסאו בקומה ה־12 לא הסתיר את סלידתו מראש הממשלה נתניהו. כעיר ראשה עשירה, חש העומד בראשה כי כמעט אינו נזקק לממשלה. ואכן, בין מדינת ירושלים למדינת תל אביב שרר בעשור האחרון מעין נתק.
לזכותו של חולדאי ייאמר כי קפץ לבריכה הארצית לאחר שתי מערכות אזרחיות שניהל במשך כשלושה עשורים, ועדיין, גם הוא לא השתחרר מהסגנון הצבאי, מהביטחון העצמי המופרז, ניסה למצב עצמו כמעט כ”משיח” שהאומה מחכה לו. דבר אחד לא הבין: מפלגה אין בונים ביום אחד. נכון, מצא שם מפתה - “הישראלים”, אבל מה לעשות שהישראלים אינם קונים אחיזת עיניים? אין הם מבינים מדוע לתמוך באיש שמאל, שאינו מציג חלופות ברורות לשיפור בכל תחומי החיים. מדבר בשפת השלילה. רק לא ביבי.
עם כל זכויותיו, חולדאי התגלה בינתיים, לפי הסקרים האחרונים, ככוכב ליום אחד. נסק ודעך. מצבו העגום בסקרים מסב מבוכה לכל מי שמוקיר את פועלו בתל אביב, כמו גם לכל מי ששירתו לצדו בכל דרגי הפיקוד בחיל האוויר. היאך לא הכין מראש מערך מבצעי נאות בטרם זינק לזירה הלאומית? הכיצד לא הבין שבחיים הפוליטיים הכלל־ארציים נדרשת סבלנות, עבודת הכנה ממושכת, התארגנות ראויה, הקמת מוסדות, גיוס חברים – עד שיש לך מפלגה של ממש, ולא פלטפורמה לרגע? הדברים אמורים גם לגבי מפלגות שמאל־מרכז אחרות, כמו הפרופסורים של ירון זליכה, הוותיקים של דני יתום, תל”ם של יעלון ותנופה של שלח. אנשים בעלי עבר אלה – מה חשבו לעצמם, כשהקימו באבחה אחת מפלגות? כלום די בשאפתנות, יומרה ואגו כדי לרכוש תמיכה ציבורית מינימלית ולעבור את אחוז החסימה?
התרעות פיקוד העורף