נתניהו, אמן ההסברה, שמסוגל להפוך כישלון להישג ולהרוויח נקודות פוליטיות היכן שאחרים היו מפסידים, אותו בנימין נתניהו רשם אמש הישג מדיני לצד הפסד פוליטי.
קל זה בהחלט לא היה. לשכנע את האזרחים גם אלה הלא מפונים, שלא לדבר על תושבי הצפון המפונים, כי ההסכם המחורר, ללא אזור חיץ, ללא הבטחה ברורה לשקט לטווח ארוך, עם מנגנון אכיפה מפוקפק - הוא הסכם הכי טוב שיכונו לקבל. הבעיה ההסברתית, שהפכה לבעיה פוליטית, היא - כי הם לא באמת ניסו.
יתכן שהיעדר הסברה מקדימה נבעה מהיעדר בהירות בגזרת המו"מ, כמעט עד לרגע האחרון. יתכן גם, כי ראש הממשלה העסוק מעל הצוואר בצרות שונות, משלב העדות במשפטו הקרב ובא ועד לצווי המעצר של בית בדין הפלילי בבאג - פשוט פספס את הנקודה. לו היה מקדיש זמן ומאמץ בלהכין את הקרקע, לו היה מזמין את השרים, אחד אחד, לשיחת נפש בלשכתו, לו היה נפגש עם ראשי הרשויות בצפון ובכל אחת מהפגישות הללו היה מסביר כי ההסדר הוא אכן רחוק מלהיות אידאלי, אך ליותר מזה לא נגיע, אלא אם נקבל החלטה לכבוש ולשטח את ביירות. נתניהו התעורר באיחור ניכר - כשכבר היה מאוחר.
הזעם בצפון התפשט לבייס הליכודי ומשם - חדר אל תוך לשכות חברי הכנסת והשרים מהקואליציה. זעמם והתנגדותם (ההגיונית ומהבוססת) לא איימה על תוצאת ההצבעה בקבינט, הרי הרוב מובטח. אלה היו סימני כישלון הסברתי בלבד. באותה מידה - האגף הניצי של הממשלה בהחלט ניצל את ההזדמנות לתקוף את ההסדרה המתגבשת, בלי לסכן אותה ולו לרגע. איתמר בן גביר הודיע כי יתנגד (בלי לאיים בפרישה). בצלאל סמוטריץ' היה עמום עוד יותר. השניים יצא ידי חובה והמשיכו, כל אחד לענייניו. חובת ההוכחה בלאו הכי תוטל, ככל הנראה, לא על הממשלה המכהנת, אלא על זאת שתבוא אחריה, כאשר ההסדר יעמוד במבחן המציאות - ולגמרי לא בטוח, אם יעבור אותו בהצלחה.
התרעות פיקוד העורף