מי בממשלת ישראל שחושב ליזום הגירת פלסטינים מרצועת עזה, כדאי שיפנה אל ההיסטוריה. הדבר כבר נוסה – ונכשל. אחד העקרונות שהציבור הפלסטיני התחנך עליהם הוא העמידה האיתנה, הצומוד, ההיאחזות בקרקע. “אדמה לא נוטשים” הוא המוטו של השיבה לפלסטין בשטח ישראל, כפי שהוא המוטו של אי־עזיבת הבית בגדה או ברצועה.
בחקירתם ובמהלך המשפט סיפרו השניים אותו סיפור. “ישראל פיתתה אותנו להגר לפרגוואי”, הם טענו, “והבטיחה לנו מקום עבודה ולימוד השפה הספרדית. בעזה פנינו לסוכנות נסיעות שהיה לה שם אמריקאי, קיבלנו כרטיס טיסה בכיוון אחד ו־30 דולר כדמי כיס, ויצאנו לדרך. זה קרה באפריל 1970. טסנו ללונדון, משם לברזיל ולבסוף נחתנו באסונסיון”. “אז מה לא בסדר?”, שאלו החוקרים. “רימו אותנו, הונו אותנו”, השיבו השניים.
לחוקרי המשטרה המקומיים נראה סיפורם כעוד מקרה פלילי של רצח למטרות שוד במדינה שטופת הפשע. שגריר פרגוואי בישראל ביקש לברר מה ידוע בארץ על אודות השניים, והתגובה הרשמית של הממשל הישראלי הייתה: “אלה שני מחבלים בשירות הפת”ח”. לא במקרה ניתנה תשובה כזו. הממשל לא רצה בחשיפת נושא ההגירה. אל־דמסי ואל־קסאב לא היו מחבלים בשירות הפת”ח, אלא מהגרי עבודה מעזה שאכן חשו כי הונו אותם. במשפט הרצח הם נידונו ל־13 שנות מאסר.
אימת השד הדמוגרפי
מיד לאחר מלחמת ששת הימים אומנם הייתה הגירה מרצון של תושבי עזה לחו”ל. השותפים לפרשה בישראל חויבו לחתום על הצהרת סודיות מיוחדת. כמה עשרות בעלי תפקידים נדרשו לנצור את המידע בליבם למשך 30 שנה לפחות. איש לא העז לדבר על “מבצע סרני”, הכינוי שהודבק למיזם ההגירה מעזה. במשך ארבעה עשורים היה הסוד שמור, ורק חשיפת תיקי הממשל הצבאי בארכיון צה”ל אפשרה הצצה אל אחת היוזמות המתוחכמות של “הגירה מרצון” שיזם הממשל הישראלי.
ומדוע רק רצועת עזה ולא יהודה ושומרון? אפשרות ההגירה מאיו”ש נידונה גם היא ברמות הממשלתיות הגבוהות ביותר, אולם עקב אי־הבהירות באשר לעתידה של הגדה המערבית (החזרה לירדן? פדרציה?) והרצון שלא להכעיס את המלך חוסיין הוסרה האפשרות חיש מהר מסדר היום.
אשכול ביקש לברר, “האם אין יסוד לקוות שהרציונליזציה תביא בנות ערביות לידי כך שילדו פחות תינוקות?”, ובקי העריך שזה עלול לקרות רק בעוד 15 שנה. שיחותיהם של השלושה קיבלו ביטוי במסמך של “הוועדה לתיאום הפעולות בשטחים”. ועדה זו, שבה היו חברים אנשי צבא ופקידים בכירים במשרדי הממשלה, הפיצה מסמך סודי ביותר שכונה “עקרונות הפעולה בשטחים הכבושים”.
סרני וחבורתה יצרו מתווה פעולה מיוחד והחלו להתאמן על השיטה שנקבעה: הקמת משרדי נסיעות פיקטיביים ברחבי רצועת עזה, שיקראו למהגרים בפוטנציה, צעירים מקומיים בעיקר, לנסות “חיים חדשים מעבר לים, מלאי סיפוק ואפשרויות תעסוקה ברמת חיים משופרת”.
עתה המתינו השחקנים הראשיים רק ליעד שאותו יש להציע לעזתים הנלהבים. האפשרות הראשונה הייתה ממלכת ירדן, שתשמש קרש קפיצה למדינות המפרץ, שהחלו אז לגייס עובדים למפעלי הנפט המוקמים. אלא שירדן הייתה גם קרש קפיצה למקומות אחרים. הסעתם של המהגרים העזתים לירדן הייתה ניסיון לעטוף את המבצע בניחוח ערבי, שכן היעד האמיתי עבור “המהגרים מרצון” היה דרום אמריקה.
בתום כמה נסיעות לדרום אמריקה שב זמיר עם תוכנית סדורה להגירת העזתים. לבני שיחו באסונסיון סיפר זמיר סיפור אמיתי, בלי להצביע על המגמה האמיתית של ממשלת ישראל. “בעזה קיימת אבטלה של 50%”, הוא הסביר, “ואנחנו חייבים למצוא להם תעסוקה”. הפרגוואים האזינו בקשב רב, ולבסוף הסכימו לקלוט 60 אלף עובדים במשך ארבע שנים. תנאיהם של הקולטים היו שישראל תישא בהוצאות הטיסה, תעניק לכל מהגר 100 דולר כדמי כיס ותשלם עוד 33 דולר למדינה הקולטת כ”הוצאות קליטה”. זמיר ציין שהיה תנאי נוסף: “שלא יימצאו ביניהם קומוניסטים”.
אשכול רק רצה לוודא שהמערכת הקולטת היא אומנם רצינית ושהקליטה תהיה אפקטיבית. זמיר השיב כי אכן חסרים למדינה הקולטת עובדים המתמצאים בחקלאות וכי אנשי עזה יוכלו למלא חלל זה. הוא הציג לשותפי הסוד מסמך שנכתב בספרדית ותורגם לעברית מטעם “המוסד לחקלאות והגירה של ממשלת פרגוואי”. המוסד הזה התחייב לקלוט עשרות אלפי מהגרים. האות לתחילת המבצע ניתן.
“נו, כמה ערבים שילחת?”
הם היו אנשי העמק והגליל, שומרי שדות, רוכבי סוסים, לוחמים ותיקים, אנשי הש”י (שירות הידיעות של ה”הגנה”), ששירתו בהמשך ביחידות מודיעין סודיות. כשסרני סיפרה לאשכול את מי בחרה לביצוע המשימה, היא תיארה אותם כ”דור מייסדי המדינה, אדוני הארץ, אנשים שלא פחדו משום דבר ומאף אחד”.
עם פתיחתן של “סוכנויות הנסיעות” ברחבי הרצועה החלו עזתים, בעיקר צעירים, להגיע אליהן ולהתעניין בהגירה מרצון. הראשונים היו בעלי הדרכונים הירדניים. בתחילה היה קצב ההגעה למשרדי הנסיעות נמוך. אולם עם יציאתם של עשרות העזתים הראשונים לחו”ל, דרך ירדן, הפכו משרדי נסיעות אלה למוקד עלייה לרגל. הערביסטים ניסו לשדל את צעירי עזה לפתוח בחיים חדשים ולחוות שקט נפשי. מי שזוהה כמנהיג חבורה קיבל תשלום מיוחד כדי שישכנע את חבריו להגר כמוהו. למהססים הוצעה הסעה לגשרי הירדן.
והשאלה הגדולה – עד כמה הצליח מבצע ההגירה? שלמה גזית כתב שעוד לפני המבצע לעידוד ההגירה, בין יוני לדצמבר 67’, עזבו את השטחים כרבע מיליון פלסטינים, מהם 50 אלף מעזה. מדצמבר 67’ החל להיווצר לחץ בכיוון ההפוך, כלומר, הנוטשים ביקשו להתאחד עם בני משפחותיהם והממשלה אישרה את חזרתם לאזור של 20 אלף איש. עובדה זו שיבשה מעט את המבצע.
אלא שעדה סרני, שהמשיכה במאמצי ההגירה במלוא הכוח, דיווחה על הצלחה כבירה בשכנוע העזתים להגר. היא לא חדלה מלשלוח “דוחות מהגרים” לראש הממשלה אשכול. הדוחות הצביעו על כך שבחמשת השבועות שבין 2 בפברואר ל־7 במרץ 1968 היגרו לחו”ל 13,752 איש.
המספרים לא השביעו את רצונו של ראש הממשלה, אבל הפרויקטורית פעלה להרגיעו. בדוח נוסף כתבה כי מיולי 67’ ועד סוף פברואר 68’ יצאו למדינות שמעבר לים 1,419 איש, מהם כ־650 לארצות הברית וכ־800 לאמריקה הלטינית (רובם לברזיל). אשכול סבר עדיין שההצלחה מועטה. ומה עלה בגורלה של פרגוואי? נראה שהעיסוק בחקלאות שם לא ממש הצית את דמיונם של העזתים, שהבינו כי קיימות אפשרויות תעסוקה מכניסות יותר.
מעודדת מ”הצלחתה” ביקשה סרני לקבל תקציב חדש, בסך למעלה מעשרה מיליון לירות ישראליות. התקציב כלל מרכיבים חדשים, כפעילות בגדה המערבית. להערכתה של סרני, יוזמת ההגירה מרצון יכלה להגיע ל־50־60 אלף איש. היא הגישה תוכנית עבודה חדשה, שחייבה הוספת עובדים, ביקשה הקצבת כספים לסיוע בהיסעים ובקליטת המשפחות ביעד החדש, ואף הגתה רעיון לסייע בהלוואות.
“הלוואות לבנים יינתנו בערבות ההורים, וייתכן שבמשך השנים תיסענה המשפחות אחר הבנים ותמכורנה את נכסיהן ברצועה”, כתבה סרני בהצעתה ודרשה לשם כך 2.5 מיליון לירות. בנוסף, היא ביקשה לשגר ארבעה שליחים למדינות אחרות כדי לסייע בהיקלטות המהגרים: שניים לאמריקה הלטינית, אחד לאמריקה הצפונית ואחד לאוסטרליה. אשכול לא התלהב למלא את כל בקשותיה, אבל מתוך הערכה כלפיה קיבל חלק מהבקשות.
כשהפגישות של סרני עם אשכול הפכו תכופות יותר, ראש הממשלה הרשה לעצמו לשאול אותה מדי פעם: “נו, כמה ערבים שילחת כבר?”. סרני נאלצה להודות שממדי ההגירה לא היו כפי שציפתה, ומצאה לא מעט סיבות לכך. שובם לעזה של רבים מהמהגרים במסגרת איחוד משפחות והסתננויות דרך הגדרות השכיחו במהרה את רעיון ההגירה מרצון.
התרעות פיקוד העורף