עירית לינור, חברת פאנל "הפטריוטים" של ערוץ 14, סיפקה שוב אמירה צורמת ושנויה במחלוקת, הפעם בפודקאסט של דניאל דושי.
בעוד רבים רואים בשירים כמו "עטור מצחך" של אריק איינשטיין ו-“הללויה” של גלי עטרי אבני יסוד של התרבות הישראלית - ביטוי לזהות, לרגש קולקטיבי ולזיכרון היסטורי, עירית לינור בחרה לפסול את ערכם כלא יותר מתופעות חולפות. לדבריה, “יבואו שירים אחרים ואלה יישכחו”, ורק ספר התפילות יישאר.

לינור, שכבר רגילה להשמיע עמדות שנויות במחלוקת מזה זמן רב, לא פעם תוך שימוש בביטויים פוגעניים ועימותים מתוקשרים המעוררים תגובות נזעמות מהקהל הרחב, בחרה הפעם לתקוף את התרבות החילונית וטענה כי היא אינה נכשלה: "הישראליות החילונית כשלה, התרבות החילונית לא מצליחה ליישר משהו שעובר מדור לדור, ושיוצר מכנה משותף בין סבים לבניהם, ונכדיהם וניניהם".

"זמרים, אמנים, מבצעים, והם באים והולכים וקיימים שירים נהדרים, תמיד לא חסרים, כישרונות. הכל יהיה ויהיה "עטור מצחך" ויהיה "הללויה" אבל - יבואו שירים אחרים, ואלה יישכחו, אבל מה שיישאר כל הזמן הזה - זה ספר התפילות של העם היהודי ומנהגי החגים והצומות ושבת. וזה פשוט עמיד יותר. אתה יכול לאהוב את זה ואתה יכול שלא, ואתה יכול לחשוב שזה טוב ואתה יכול לחשוב שזה טוב, אבל זה הדבר היחידי שיישאר כי זה הדבר היחיד שנשאר", הסבירה.

גישה זו אינה רק ויכוח רעיוני, אלא שלילה גורפת של המורשת התרבותית, האמנותית והחברתית שנבנתה בארץ במשך עשרות שנים – מבלי לקחת בחשבון את השפעתם של יוצרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים ואנשי רוח שחוללו בישראל תחייה תרבותית עשירה דווקא מהמרחב החילוני.

לינור, שבעבר נחשבה לדמות ליברלית ואהודה בתקשורת ובתרבות, מתייצבת כיום בשיח הציבורי הקוטבי כמבקרת נחרצת של השמאל, של התרבות החילונית ושל כל מה שאינו תואם את תפיסת עולמה הנוכחית. אך יותר מכך – הדרך שבה היא בוחרת להתנסח, לעיתים קרובות מתוך גישה מתנשאת או מתריסה.

בחודש שעבר, באמירה שנשמעה בשידור בגלי צה"ל, תקפה לינור את המפגינים נגד הממשלה ואמרה: "כמו כינים בבית ספר יסודי... אתה חושב שסירקת את הכל החוצה והם עומדים שם". הדברים עוררו תגובות נזעמות מצד מאזינים ומאזינות. בעקבות הסערה, הודיעה התחנה כי המקרה "נבחן על ידי הממונה על פניות הציבור".

אבל זה לא נעצר שם. בתקרית אחרת, במהלך שידור בתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, בחרה לינור לעמת את שיר סיגל – בתו של קית' סיגל ששב מהשבי בעזה – בצורה חסרת אמפתיה וכואבת. בעוד סיגל דיברה מדם ליבה על חשיבות השבת החטופים, השיבה לה לינור באדישות מטרידה ומזעזת: "אני כן רואה איך המדינה תשתקם. יש הרבה אסונות, אבל המדינה משתקמת מהם כמו מהטבח ב-7 באוקטובר".
כשהכאב הלאומי עדיין שותת, ורבים ממשיכים לחיות בצל היעדר יקיריהם, הדברים נשמעו כמעט כזלזול בסבל האישי והקולקטיבי של הציבור הישראלי.