סקרי המנדטים שמתפרסמים תכופות מספרים סיפור עגום עלינו כחברה. לא בשל עמודות המנדטים עצמן, אלא בעיקר בשל תמונות המועמדים מעליהן, כולן תמונות של גברים. נכון להיום, אין במערכת הפוליטית הישראלית אפילו אישה אחת שעומדת בראש מפלגה, או שמזוהה כמועמדת להובלה.
החברה הישראלית הייתה מאז ומתמיד חברה מיליטריסטית. במציאות כזו, גברים, בעיקר כאלה שצמחו במערכת הביטחון, מחזיקים ברוב המכריע של עמדות המפתח. אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" רק חיזקו את המגמה הזו. אין הכוונה למתוח ביקורת על גברים שהקדישו את חייהם הבוגרים להגנת ישראל, ועכשיו מתגייסים לקדם את המדינה במערכת הפוליטית – להפך, יש לברך אותם על האומץ הציבורי. הביקורת היא על כולנו, כבוחרים, שלא מבינים שענייני המדינה, כולל הביטחון הלאומי, יטופלו טוב יותר על ידי מנהיגות מאוזנת מבחינה מגדרית.
דווקא בחברה מיליטריסטית כל כך, לנקודת המבט הנשית חשיבות משנה גורלות. לחשיבה הנשית יש חשיבות חיונית בקבלת החלטות ראויה למדינה ולחברה. לאחרונה הדבר בולט במיוחד בצוות המשא ומתן להחזרת החטופים, שמורכב כמעט כולו מגברים. ההיסטוריה כבר הוכיחה שאפשר אחרת: תנועת "ארבע אמהות", שהייתה נשית בהגדרתה, היא זו שהובילה, לאחר מאבק נחוש, להוצאת צה"ל מלבנון. גם היום, אמהות כעינב צנגאוקר, ויקי כהן ואחרות משמיעות את הקול האמיץ והבלתי מתפשר ביותר בקריאה לסיום המלחמה ולהחזרת בניהן החטופים בעזה.
הגיע הזמן לשינוי אמיתי: בדיוק כפי שבשלטון המקומי הולכות ומתרבות הנשים השוברות את תקרת הזכוכית ונבחרות לראשות רשויות, כך עלינו לדאוג שיקרה בזירה הלאומית. האחריות מחייבת אותנו לראות בנשים מנהיגות, לדחוף אותן ולסייע להן להגיע לעמדות ההנהגה. האחריות היא גם של חברי ההנהגה הגברית – להסתכל לצדדים ולהבין כי העובדה שלא נראות לצידם נשים היא תוצאה של עיוות שחובתם לתקנו, גם אם יהיה זה על חשבונם.
אזרחי ישראל השבויים במציאות של מלחמת נצח, שמובלת על ידי מנהיגות גברית כושלת, יהיו חייבים לקראת הבחירות הבאות לדרוש הנהגה אחרת, מגוונת יותר, נשית יותר, מייצגת יותר. אם נצליח בכך, נצליח גם להציל את המדינה מלפיתת החנק שבה אוחזת בנו ההנהגה הנוכחית.
התרעות פיקוד העורף