בירושלים לא מתכחשים לסיכון שבמהלך. גורמי ביטחון מדברים על "מהלך עם מחיר" - פגיעה קשה ביכולות המנהיגות המדינית של חמאס, במחיר של ערעור ערוצי התיווך ושיבוש האמון בין הצדדים. בוושינגטון ובבירות אירופה הביעו חשש שדווקא ברגע קרוב לפריצת דרך, ההליך כולו יתמוטט. קטאר, מצידה, רואה בכך פגיעה ישירה בריבונותה וביכולתה להמשיך לשמש מתווכת אמינה. בוושינגטון דאגו להרגיע את הקטארים: בתגובת הבית הלבן אמש הביקורת שנמתחה על ישראל התייחסה למקום של התקיפה, לא ליעדיה.
עוד מדוברת הבית הלבן: "טראמפ אמר לנתניהו שהוא רוצה שלום מהר. הנשיא טראמפ שוחח עם אמיר קטאר והבטיח לקטארים שזה לא יקרה שוב".
מנגד, הסיכונים ברורים. קטאר נפגעה ישירות במעמדה; מצרים וארצות הברית מצויות כעת במבוכה - כיצד להמשיך לנהל משא ומתן מול חמאס מבלי להצטייר כמי שמכשירות את פעולת ישראל. ובלי מתווכים, אין עסקה. חמאס, מצידו, בתסריט השלילי - עלול להקשיח עמדות ולדרוש מחיר כבד יותר כדי לחזור לשולחן.
ובתווך - המשפחות. הן מתנדנדות בין שתי תחושות הפוכות: תקווה שהוסר המכשול העיקרי בדרך לעסקה, וחרדה שהמהלך דווקא ירסק את המגעים ויאריך את סבל יקיריהן. שוב נשמעות הקריאות הנואשות: "תחזירו את החטופים עכשיו".
כך נוצר מצב פרדוקסלי: התקיפה שכוונה להאיץ את הדרך לעסקה עלולה גם להאט אותה, ואולי אף לחסום אותה לחלוטין. מצד אחד, חמאס רואה עצמו פגוע ומושפל - מה שעשוי להוביל להקשחת קו. מצד שני - אם וכאשר תתבהר התמונה ונדע בדיוק מה התוצאות - ההנהגה החדשה עשויה למצוא עצמה נדרשת לגמישות כדי להוכיח רלוונטיות ויכולת הישגית.
שלושה תרחישים אפשריים נפרסים כעת על שולחן:
הראשון - פרגמטיזציה מואצת, שבמסגרתה חמאס יתנהל בגישה גמישה יותר וקטאר תחזור לתווך לאחר תיקון נזקים דיפלומטיים. השני - קיפאון עמוק, שבו העסקה תוקפא והמערכה הצבאית תתארך. השלישי - הסלמה נוספת שתוביל דווקא, בלחץ בין לאומי, לפריצת דרך מדינית.
האם האירוע בדוחה יהפוך לרגע של פריצת דרך או של החמצה היסטורית? האם חמאס יאמץ את דמותו של משעל כקול פרגמטי - או שייאחז בנרטיב נקמה והתבצרות? האם קטאר תצליח לשקם את מעמדה או שתזוז הצידה, ותפנה מקום לשחקן אחר?
התשובות לשאלות הללו יתבררו רק בימים הקרובים. בינתיים נותר רק להכיר בכך שהתקיפה לא סיימה את המלחמה, אלא פתחה פרק חדש במאבק עליה - פרק שבו גורל החטופים תלוי על חוט דק מאוד, דק מדי...
התרעות פיקוד העורף