פסגת טראמפ–פוטין באלסקה ב־15 באוגוסט הייתה אמורה להיות אירוע בקנה מידה עולמי, כזה שיכול לשנות את המפה הגיאופוליטית של המזרח התיכון. כך לפחות חשבו 14 המומחים הישראלים שמכון דור מוריה ראיין ערב המפגש. המציאות? הרבה יותר פרוזאית: עבור רוב מוחלט מתוך 1,009 הישראלים שנסקרו, המפגש עבר בלי שישימו לב. והימין הפוליטי ניצל את הרגע כדי לקדם דוקטרינה של עצמאות כמעט מוחלטת מכל שחקן חיצוני, כולל בעלת הברית המסורתית – ארצות הברית.

41% מהישראלים שמעו על המפגש ופשוט המשיכו הלאה. עוד 29% בכלל לא ידעו שזה קרה.

פער שמסביר הרבה
בזמן ש־93% מהמומחים טענו שהגרעין האיראני הוא הנושא החשוב ביותר לישראל בפסגה, רק 14% מהאזרחים חשבו כך. רוב הישראלים – 40% – היו משוכנעים שעיקר השיחה היה על אוקראינה.
“יש פה בעיה,” אומר אחד החוקרים שהיה מעורב במחקר. “המומחים מדברים על עולם אחד, האנשים חיים בעולם אחר.”

אגב, תושבי השרון היו הכי פסימיים – 55.6% אמרו שלא יהיה שום שינוי מול איראן. למה דווקא השרון? “אולי כי זה אזור של אנשים מבוססים שכבר ראו הרבה הבטחות מתנפצות,” משערים במכון.

מה קורה בימין?
בזמן שרוב הציבור מפהק, בעיתונות הימנית מתחולל שינוי מעניין. מעקב אחרי הפרסומים ב“ישראל היום” באוגוסט מגלה מגמה ברורה: פחות אמריקה, יותר עצמאות.
זה התחיל ברמזים. ב־1 באוגוסט כתבו: “אסור לסמוך רק על חברים מבחוץ.” ב־24 בחודש העלו גרסה: “ישראל קובעת את הלו״ז שלה, לא וושינגטון.”

ב־30 באוגוסט הגיעה הכותרת שסיכמה הכול: “כן לשותפות עם ארה״ב, לא במחיר של ויתור על האינטרסים שלנו.”
השיא? ב־4 בספטמבר: “המלחמה הוכיחה – אפשר גם בלי אישור אמריקני.”

הסיבה האמיתית
מה גרם לשינוי הטון? כמה דברים קרו במקביל:

ראשית, האכזבה מטראמפ: כשהכריז ביוני שישראל כבר הסכימה להפסקת אש של 60 יום – וקיבל הכחשה נזעמת מירושלים – משהו נשבר.
שנית, תנועת הריבונות וההתיישבות מרגישות מאוימות: “שום מדינה פלסטינית, בשום תרחיש, גם אם טראמפ רוצה נובל,” נאמר שם במפורש.
שלישית, התחושה שאמריקה עייפה: “תראו את הקיצוצים במחלקת המדינה, את סגירת סוכנויות הסיוע,” אומר פרופ׳ למדעי המדינה שביקש להישאר בעילום שם. “הם מסמנים שנמאס להם להיות השוטר העולמי.”

ומה עם רוסיה?
הגישה לרוסיה? מסובכת אבל לא דרמטית. שליש מהישראלים סבורים ששיחות בין וושינגטון למוסקבה יכולות להועיל לנו; רבע חוששים שזה יזיק; היתר אינם מגובשים.

נתון מעניין: רק 6.7% מאמינים שהפסגה חיזקה את הציר איראן–רוסיה.
עוד משהו: הדתיים יותר אופטימיים (41.9% רואים יתרון) מהחילונים (32.6%). “אולי כי פוטין נתפס כמגן ערכים מסורתיים,” מציע אחד המומחים.

המעמד משנה הכול
ניכר שהמעמד הכלכלי משפיע על האופן שבו מסתכלים על העולם.
בעשירונים הנמוכים 37% כלל לא שמעו על הפסגה; בעשירונים הגבוהים – רק 18%.
המבוססים גם היו יותר אופטימיים: 20% קיוו להתקדמות אמיתית, לעומת 12.5% אצל מי שמתקשים לגמור את החודש.
מלחמת אוקראינה מעניינת בעיקר עשירים (50%); המזרח התיכון מדאיג יותר את מי שפחות מבוססים.

אז מה עכשיו?
המספרים מדברים בעד עצמם: 46.5% אינם סבורים שהפסגה תשפיע על מעמד ההתנחלויות; רבע אומרים “אין לי מושג.”
ביחס לפלסטינים: 26.5% מקווים שהדיאלוג יסייע, 23.8% בטוחים שלא, והיתר מתלבטים.
15 באוגוסט 2025 ייזכר כרגע שבו הסדר הישן נסדק; השאלה אם ישראל תנצל את מצב הדברים החדש – או תיתקע בעבר.

סוף דבר
הפסגה באלסקה לא שינתה מהותית את המציאות. המומחים ידעו זאת (71% חזו תוצאות צנועות), והציבור הרגיש זאת. אבל היא חשפה משהו עמוק יותר: ישראל פחות מחכה לאמריקה, לרוסיה או לאירופה. כש־15% מהישראלים אומרים שפסגות בין מעצמות אינן רלוונטיות – זה אומר משהו. האדישות, החשדנות כלפי הבטחות מבחוץ, והרצון לעצמאות – חלקים של אותה תמונה.

הסקר נערך על ידי מכון דור מוריה בשיתוף גיאוקרטוגרפיה בקרב 1,009 ישראלים בין 20–30 באוגוסט. קדמו לו ראיונות עם 14 מומחים.

ישראל בוחרת בבדידות: איבדנו אמון בוושינגטון ומוסקבה

סקר חושף: 41% מהישראלים לא התרגשו מפסגת אלסקה, 29% לא ידעו עליה. הימין דוחף לעצמאות אסטרטגית