בשטח, התמונה מורכבת: צה"ל ממשיך בלחימה אינטנסיבית בגזרות מרכזיות, בעוד בוושינגטון משדרים אופטימיות ומרמזים שהסכם קרוב. הפער בין המסרים הפוליטיים לבין קצב האש בולט, ומזין ספקות לגבי קרבה ממשית לפריצת דרך.
עמדת חמאס ביממה האחרונה סבוכה: הזרוע הצבאית ביקשה עצירת תקיפות ל־24 שעות לצורך חיפוש אחר שני חטופים, וטענה כי לא קיבלה הצעה רשמית דרך המתווכות. את המסר הכפול הזה אפשר לפרש כאיתות מצוקה טקטי לצד שמירת מרחב תמרון - שמשמש את חמאס גם לצורכי לוחמה פסיכולוגית וגם כהכנה לקראת התמודדות עם הלחץ הבינלאומי.
בזירה המדינית, המסגרת האמריקאית שהונחה בפני הצדדים כוללת "תוכנית 21 נקודות": הפסקת אש, עסקת חטופים והקמת תשתית ל"היום שאחרי". ועדיין, על אף הלך הרוח האופטימי והמסרים על התקדמות משמעותית, ניכרים הפערים שנותרו: טרם הונחה הצעה רשמית בפני חמאס, וממשיכים חילוקי הדעות על לוח הזמנים לנסיגה, מנגנוני הביטחון וזהות הגורם שינהל את עזה.
היום בשעה 11:00 (שעון וושינגטון, 18:00 בישראל) ייפגש נתניהו עם הנשיא טראמפ בטקס קבלת פנים פומבי מחוץ לבית הלבן. לאחר מכן יתקיים המפגש המדיני הרשמי בחדר הסגלגל - מפגש סגור לעיתונות. בהמשך, בשעה 12:00, תיערך ארוחת צהריים משותפת, ואחריה - החלק הפומבי המשמעותי שיגיע ב־13:15 (20:15 שעון ישראל), אז יקיימו טראמפ ונתניהו מסיבת עיתונאים משותפת בחדר האוכל הרשמי של הבית הלבן.
במהלך המפגשים יציג טראמפ את המתווה האמריקאי המלא, הכולל הפסקת אש, שחרור והחזרת החטופים, נסיגה ישראלית מדורגת ופריסה של כוח ייצוב בינלאומי. נתניהו צפוי להדגיש את "הקווים האדומים" של ישראל, ובהם אחריות ביטחונית ישירה על עזה עד להבטחת פירוק התשתיות הצבאיות של חמאס, וכן מנגנוני אכיפה בינלאומיים במקרה של הפרת ההסכם.
נוסף על כך, הצוותים המלווים צפויים לדון בנוסחי הבנות ראשוניים ובצעדים טכניים ליישום, במטרה לייצר מסגרת שתוצג פומבית כבר הערב, במסיבת העיתונאים. האמריקאים לוחצים לקדם את המתווה כעסקת חבילה; נתניהו מבקש לשמר גמישות מול שותפיו הקואליציוניים.
לבנימין נתניהו שני שעונים על היד: האמריקאי והישראלי. האמריקאי מתקתק לקראת חלון הזדמנויות מדיני שהבית הלבן מנסה לפתוח; הישראלי מזכיר לו שבכל צעד קדימה מחכה מבחן קואליציוני מאחור. לכן הוא מדבר על תוכנית - אך מקפיד לשמור על "ערפל קרב" פוליטי. כשהמילה "הסכמה" נשמעת בוושינגטון, היא מתורגמת בישראל ל"נבחן", "נלבן", "נעמיק". זו הפוליטיקה של נתניהו: לאפשר לאמריקאים להאמין שיש התקדמות, ולשמר לעצמו חופש תמרון מול שותפיו. וכל זה - תוך הערכה כי ארגון הטרור חמאס יהיה זה שיסרב ויטרפד.
כאן נכנסת האופטימיות של טראמפ. הוא לא ממציא נתונים: אכן יש התקדמות, ישראל וארצות הברית מצמצמות פערים, ושתיהן מסוגלות להתגבר על המחלוקות שנותרו ולהגיע להבנות מלאות. אבל זהו רק חצי הסיפור. הבעיה היא שחצי הדרך הנוסף עובר דרך עזה - ושם מחכה חמאס. המלחמה מתנהלת נגדו, 48 חטופים מוחזקים בידיו, ובסופו של דבר שום מתווה לא יכול להתרומם בלי החתימה שלו. ישראל וארצות הברית עשויות לסגור את הרוב - אם לא את הכל - והן עושות זאת; אבל חמאס, אם ימשיך "לא להכיר", משאיר את ההסכמות באוויר.
חמאס, מצדו, משחק על חבל דק. בקשת "פסק זמן הומניטרי" לצורכי חיפוש חטופים היא גם הודאה במצוקה וגם תמרון לחץ - ניסיון לגייס את המתווכות ולהציב את ישראל בעמדה מגננת. הוא רוצה הסדרה שתיתפס כהישג: הפסקת אש, נסיגה ישראלית ומנגנון שלטון שאינו מזוהה עם ישראל בשום אופן ומשום צד. כל עוד לא נמסרה תשובה רשמית, הוא מותיר את הלחץ בצד הישראלי וממשיך לשמר לעצמו גמישות.
על השולחן האמריקאי מונחת עסקה אפשרית, רב־שלבית, המבוססת על העיקרון של "הכל תמורת הכל": הפסקת אש, חטופים, מנגנון אזרחי־ביטחוני לעזה ונסיגה מדורגת הצמודה לאבני דרך. הבעיה אינה רק בטקסט, אלא גם בסופרטקסט: מי יאכוף, מי יישא באחריות, מה יקרה כשהשלב השלישי ייתקע. לכן כל צד ממסגר את המתווה כרצונו: טראמפ כאופטימיות מתפרצת, נתניהו כ"עובדים על זה", חמאס כ"לא קיבלנו הצעה". במרווח הזה נולדות גם אשליות וגם הזדמנויות.
סמוטריץ’ לראש הממשלה לקראת פגישתו עם טראמפ: "הקווים האדומים של הציונות הדתית כוללים את סיום המלחמה רק בפירוק ופירוז מלא ואמיתי של חמאס ורצועת עזה, הישארות בפרימטר ובפילדלפי ושמירת חופש פעולה ביטחוני מלא של צה"ל בכל רחבי הרצועה. בנוסף הודיע סמוטריץ' לראש הממשלה שמפלגתו לא תקבל כניסה של הרשות הפלסטינית או קטאר לניהול הרצועה".
התרעות פיקוד העורף