זה היה צפוי מראש, כמעט שבלוני: “כן, אבל”. במצב שנוצר אחרי ההכרזות בבית הלבן המגובות בתמיכת העולם הערבי , תחת לחץ כבד - לחמאס לא היה הלוקסום להתעקש ולדחות. על כן, רגע לפני פקיעת הדד-ליין - בא התחכום הצפוי.
כי הדרמה האמיתית, כמו תמיד, לא מתרחשת בעזה אלא בירושלים. ישראל ניצבת מול מלכוד מדיני ופוליטי כמעט בלתי אפשרי: אחרי שחמאס אמר “כן, אבל” – כל “לא” ישראלי יישמע רע. כמו ששבוע שעבר הרווחנו לגיטימציה - ברגע שנשיא ארצות הברית הציג את תוכניתו וראש ממשלת ישראל אמר "כן" - כך כעת כל תמרון דיפלומטי-פוליטי לא נכון עלול לעלות לנו בלגיטימציה שהשגנו.
מאחורי הקלעים נבנית תמונה מורכבת: וושינגטון עייפה מהמלחמה. טראמפ, ששב לבית הלבן עם הבטחה “להחזיר יציבות לעולם”, נחוש להראות הישג מהיר במזרח התיכון. תשובת חמאס – גם אם חלקית – מאפשרת לו לטעון שהלחץ עבד יפה. מבחינתו, עכשיו תורה של ישראל להוכיח גמישות.
זו הדילמה הגדולה ביותר שעמדה בפני הנהגה ישראלית זה עשור – לא צבאית, אלא פוליטית. איך שומרים על ממשלה כשהבית הלבן דוחף לכיוון אחד, והשרים שלך – לכיוון ההפוך? איך שומרים על חזות של עמידה איתנה, כשהעולם רואה בזה סירוב לשלום?
בינתיים, ישראל מנסה לרקוד בשלוש חזיתות: להרגיע את האמריקנים, לשמור ככל האפשר על האחיזה בזירה הצבאית, ולמנוע מהקואליציה להתפרק - או לפחות לעכב את ההתפרקות. צה"ל נדרש לרסן את עוצמת הפעולה בעיר עזה – בינתיים זאת לא הפסקת אש, אלא “עצירת התקפה”. מבצעית זה כמעט קוסמטי; מדינית – שינוי דרמטי.
העולם הערבי מגיב בזהירות. קהיר, עמאן ודוחא מדברות על “תחילת תהליך”, ומכינות בקול נמוך מנגנוני פיקוח ליום שאחרי. כולן מבינות שחלון ההזדמנות קצר.
וכך נוצרת סיטואציה נדירה: שני הצדדים רוצים להיראות כמי שאומרים “כן”, מבלי לומר כן באמת. חמאס קונה זמן. ישראל קונה לגיטימציה ותמיכה. ארצות הברית קונה הישג ואולי - גם מסלול לפרס נובל לשלום.
התרעות פיקוד העורף