על פי היוזמה שגיבש הבית הלבן, הכוח שיוקם יהיה כוח ערבי רב-לאומי שיופעל בתיאום עם ארצות הברית, אך לא יכלול חיילים אמריקנים. וושינגטון תספק את הפיקוח האסטרטגי, את התמיכה הלוגיסטית ואת הסיוע הטכנולוגי, אך תימנע מהצבת כוחות אמריקניים על הקרקע. במרכז התכנון עומדות מצרים וירדן, שאמורות להוביל את המהלך ולגייס כוח משטרתי פלסטיני מקומי, שיגויס מתושבי הרצועה ויוכשר בפיקוח ביטחוני מצרי - ירדני. זהו למעשה ניסוי חסר תקדים: שילוב של כוח ערבי מתון עם מנדט בינלאומי, שנועד לייצב את הרצועה ולמנוע ממנה לשוב ולהפוך למוקד של עימות מזוין.
בדיונים שנערכים בימים האחרונים מתבררת אחת המחלוקות המשמעותיות ביותר: זהות המדינות שייקחו חלק בכוח. לפי גורמים המעורים בדיונים, ישראל הביעה נכונות לשילובן של מדינות המפרץ המתונות – בהן איחוד האמירויות, קטאר ובחריין – אף שאין להן כוח צבאי משמעותי להציב בשטח. מבחינת ישראל, עצם נוכחותן של מדינות אלה בעזה עשויה להעניק לגיטימציה אזורית למהלך ולהבטיח השקעה כלכלית עתידית בשיקום הרצועה. “התרומה שלהן תהיה בעיקר מדינית וכלכלית, אבל זהו נוכחות שיכולה לשדר יציבות”, אומר גורם ישראלי המעורה במהלכים.
תוכנית טראמפ כוללת גם הקמת רשות בינלאומית זמנית שתיקרא “הסמכות הבינלאומית הזמנית בעזה”. היא תורכב מטכנוקרטים פלסטינים שינהלו את ענייני היום-יום, אך תהיה כפופה לפיקוח של גוף בינלאומי אזרחי שירכז את תהליכי השיקום, את הסיוע ואת התיאום המדיני. בראש הגוף אמור לעמוד נציג מערבי בכיר, ושמו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר הוזכר כאחד המועמדים לתפקיד. הכוח הבינלאומי לייצוב יגן על הממשל הזמני ויפקח על הסדרי הביטחון. על פי התוכנית, ישראל תיסוג בהדרגה מרוב שטחי הרצועה, אך תשמור על שליטה צרה לאורך הגבול ועל אזור החיץ בציר פילדלפי – כל עוד חמאס לא יפורק לחלוטין מנשקו.
השאלות הקשות ביותר עדיין פתוחות. ישראל דורשת פירוק מוחלט של חמאס מנשקו כתנאי לנסיגה מלאה, בעוד שחמאס דורש הבטחה מפורשת ליציאת כל הכוחות הישראלים מהרצועה עוד לפני תהליך כזה. לפי גורמים ערביים המעורבים בדיונים, נבחנת פשרה שבמסגרתה חמאס ימסור את נשקו הכבד לידי ועדה פלסטינית-מצרית שתפקח על תהליך ה”דה-קומישינינג” - פירוק הנשק בצורה הדרגתית ומבוקרת – אך טרם הושגה הסכמה סופית.
בישראל עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות. גורם ביטחוני אומר כי “הרעיון של כוח בינלאומי ערבי הוא חיובי, אבל הוא לא יוכל לעבוד אם חמאס ימשיך להחזיק בנשק או במעמד פוליטי כלשהו. רק פירוק מוחלט יכול לאפשר יציבות.” כל הסוגיות הללו יתנקזו היום לשולחן הדיונים בוועידת שארם א-שייח', שבה ישתתפו למעלה מ-20 מנהיגים מהעולם הערבי ומהמערב, בהובלת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי.
הוועידה תעסוק בהשלמת הסדר הפסקת האש, בשיקום הרצועה ובגיבוש ההבנות על פריסת הכוח האזורי. עבור טראמפ, זהו מבחן מנהיגות בינלאומי משמעותי – ניסיון להציג הישג דיפלומטי מוחשי במזרח התיכון. עבור מצרים, זו הזדמנות לחזור למעמד של מתווכת מרכזית. אבל מעל הכול, הוועידה עשויה לקבוע את דמותה של עזה בשנים הקרובות: האם תהפוך למרחב מנוהל ומפוקח בינלאומית שיזכה ליציבות, או שמא תגלוש שוב למצב של ואקום שלטוני – שיחזיר את האזור לנקודת ההתחלה.
בשלב זה, מה שנראה על פניו כמתווה ביטחוני-מינהלי טכני הוא למעשה מאבק על ההגדרה המחודשת של האזור כולו. ישראל מבקשת לשמור על שליטה ביטחונית כדי להשיג את המקסימום האפשרי במשא ומתן על המשך יישומה של תוכנית טראמפ; חמאס מבקש לשרוד- פוליטית אך בעיקר - צבאית ואידאולוגית , וארצות הברית ומדינות ערב מנסות לבנות גשר יציב בין הדרישות של הצדדים לבין המציאות המתגבשת מול עיניינו. הצלחת היוזמה תלויה לא רק בהרכב הכוח ובזהות משתתפיו, אלא גם ביכולת של כל אחד מהשחקנים – ובעיקר של ישראל – להאמין שהפעם, מי שייכנס לעזה, גם יוכל להישאר שם.
התרעות פיקוד העורף