על המסך שוב נשלפת מהמדף המאובק אותה עטיפה דהויה: "ביטול משפט נתניהו" - כי אין כמו מאבק מוכר כדי למחוק שיח לא נוח. בקיצור: חזרנו - ובמלוא העוצמה - לסדר היום שלפני 7.10, עם כל הפופוליזם והקרבות של ערב האסון.
הליכוד משגר סיסמה, פעילי ומפעילי הרשת מצייצים, והפרשנים המובחרים כבר על הקו החם: מדובר ב"מהלך אסטרטגי". נכון - אך לא רק. יש מטרה גלויה וכללית, ויש מטרה פרטית ומרוחקת. הראשונה לוחצת על הבלמים של המשפט.
השנייה מזריקה אדרנלין בבייס, ממירה את הוויכוח הקשה בימין על תוצאות המלחמה ושחרור המחבלים במלחמה מוכרת יותר: "המערכת נגדנו". סדר היום התחלף כהרף עין. לא החטופים, לא המחיר, לא התחקיר - שוב משפט.
פעלול שלא המריא
התחבולה האחרונה נועדה לשנות את התמונה. ניפוח ציפיות, רמזים ליחסים בינלאומיים - אינטימיים, הבטחות לשינוי כללי המשחק. בפועל, הטריק קרס מול העיניים. ההבטחות נמסו, השיירה הסתובבה, והיעד חזר להיות אולם תל אביבי, עם הד של בוז שנשמע היטב גם ללא מיקרופון.
חנינה זה לא ציוץ
בישראל אין ״חותמת וגמרנו״. יש כאן מסלול. קודם מבקשים - ורק אחרי הרשעה ותחילת ריצוי עונש. אחר כך מחלקת חנינות, אחר כך שר משפטים, אחר כך לשכת הנשיא. כל תחנה דורשת נימוק; כל חתימה מולידה עתירה.
ומעל כל זה: ניגודי עניינים שבולטים כמו אור מהבהב. שר המשפטים, האיש הקרוב ביותר לראש הממשלה, אמור לאשר בקשת חנינה של מי שממנה אותו ויכול לפטרו. בהצלחה עם זה. להעביר את החתימה לשר אחר? קוסמטיקה. המקור לסמכות הוא בהחלטת ממשלה; אפשר גם להשיב אותה לראש הממשלה - שיחתום לעצמו, ברצינות תהומית ובלב פתוח. נשמע טוב? בדיוק.
פוליטיקה של כווייה
מה חושבים שלושת השופטים כשסיפור החנינה נכנס לאולם דרך כותרת, לא באמצעות בקשה? מה מרגיש הציבור כשבאותו שבוע נשיא לשעבר מעבר לים מדבר על "עיתוי" ושיטה? אין צורך בתואר במשפטים כדי להקיש את המובן מאליו: ההגנה מחפשת מסלול מילוט. זה לגיטימי משפטית; פוליטית - זה מסר פוליטי מובהק בפני עצמו.
בלוח הזמנים היבש, בלי דרמות: משפט במחוזי עשוי להיגמר רק בעוד כמה שנים, וערעור בעליון יגיע רק לאחר מכן. זה ציר זמן רגיש פוליטית, עם עודף נקודות הסתעפות בדרך. אלה שנים של פוליטיקה מתלקחת, של בחירות אפשריות, של ימיה ולילותיה של קואליציה. אבל יש גם חוק יסוד: הכנסת. ח"כ שהורשע עם קלון מושעה מיד, עוד לפני ערעור. וראש ממשלה הוא בהכרח ח"כ.
כאן נולד הימור: להמשיך במסלול עד תומו - ולקוות למקריות משפטית-פוליטית - או לסגור בהסדר טיעון, להודות, לשאת קלון, להתרחק לשנים ואז אולי לשוב במסלול עוקף תפקידים. גרסת - צל של הנהגה - השפעה ללא תפקיד פורמלי - כבר הוכיחה שהיא אפשרית. תמיד יימצאו הדוחפים לשוב אליה.
למה עכשיו? כי סדר היום בוער
ומנגד, באופוזיציה, מאבק החטופים מתורגם למאבק ממוקד על ועדת חקירה ממלכתית - להפוך את הזעם הציבורי למסלול מוסדי עם כתב מינוי, סמכויות ולוחות זמנים, וזה רק מגביר אצל הקואליציה את התמריץ להחזיר את השיחה אל המשפט.
מכאן גם המוזיקה: מתקפה על היועצת, עקיצה לנשיא בית המשפט העליון, רמיזה לנשיא המדינה. שופטים ופרקליטים משמשים מצע נוח לתלות עליו את כל הנרטיבים. וכשמוצב כזה, הבייס מופיע עם פחיות הצבע.
הקמפיין לא באמת מכוון לבטל משפט - אין כפתור כזה. הוא מכוון לבטל דיון. להפוך את המחלוקת הקשה על המלחמה והחטופים לקרב מוכר על ״הם ואנחנו״. בממד המשפטי, זה מסלול רצוף מוקשים, עם שפע תחנות שמייצרות התנגדות והגיון קר שממליץ על הסדר טיעון לפני חנינה, אם בכלל. בממד הפוליטי, זה ספין שמצליח כל עוד הוא משכיח את השאלות הלא־נעימות.
האירוניה מרה: כדי להימלט מאחריות - מחזירים את כולם ליום שלפני. אבל ההיסטוריה איננה ניתנת לוויתור נשיאותי. היא מוחקת ספינים, לא תיקים. מי שחושב שחנינה תכסה על הכול, מגלה שבפוליטיקה - בניגוד לטוויטר - אין כפתור מחיקה - יש זיכרון ציבורי ארוך.
התרעות פיקוד העורף