מבחינה פוליטית נטו, הכול תלוי בחישוב קואליציוני-מספרי קר. כדי להעביר את החוק, נדרש רוב של 61. נשמע פשוט – אבל המספר הזה מתעתע.
מאז, הקבוצה הזו עברה שינויים. עם הדחתו של אדלשטיין ומינויו של ביסמוט ליו"ר ועדת חוץ וביטחון ול"פרויקטור הראשי" של החוק, נוצר קרע פנימי. ביסמוט הפך לחלק מהמכונה הקואליציונית, אבל אילוז ממשיך להתנגד בקול ולדרוש "חוק אמיתי". שיקלי וסעדה, שהתחילו לבעור – לעת עתה קצת נרגעו. היום הם מדברים על "להמתין לנוסח", "לבחון את הסעיפים", "לראות מה אפשר לשפר בוועדה". בשפת הפוליטיקה: לא נאמרה המילה האחרונה. נגיע לגשר – ונחליט אם עוברים או שורפים אותו.
בצד החרדי, התמונה עוד יותר סבוכה. ש"ס תומכת, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה כי נציגיה לקחו חלק מאוד פעיל בגיבוש הנוסח העדכני של החוק. לעומת זאת, יהדות התורה חצויה בין הפלגים.
כך שבמתמטיקה הקואליציונית, כל הצבעה חרדית קובעת את גורל החוק. אם דגל התורה תצביע בעד, וחלק מחברי אגודת ישראל יימנעו – החוק יעבור. אם דגל תימנע ואגודה תתנגד – אין רוב. ואם כולם יתנגדו, גם הלהטוטנות הפוליטית של נתניהו לא תציל אותו.
על פוליטיקה ואמונה
אבל האמת היא שהמספרים הם החלק הפחות חשוב. הסיפור האמיתי הוא איך הציבור רואה את זה. וכאן, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ניסח זאת פעם אחת ולתמיד: "לא משנה מה כתוב בחוק – משנה מי בעדו". אם החרדים תומכים, הוא ייחשב רע; אם האופוזיציה בעדו, הוא יהפוך לפתע לחוק טוב. במציאות הישראלית המקוטבת, תוכן החוק הוא כמעט חסר משמעות. התודעה חזקה מהמציאות.
כך נוצר מצב אבסורדי: גם חוק שיכלול יעדי גיוס מחייבים, תמריצים ושירות אזרחי רחב, ייחשב "חוק ההשתמטות", רק כי החרדים לא התנגדו לו מספיק בקול רם.
נתניהו יודע זאת היטב. לכן הוא שואף להעביר את החוק מהר – לא כי הוא מאמין בו, אלא כי הוא רוצה לשכוח ממנו. אם יצליח להעביר אותו החודש – המהומה תיעלם עד הבחירות. הציבור ישכח. הנושא ייעלם מסדר היום. זו הפוליטיקה של הבריחה: לא לפתור בעיות, אלא להקדים את הזיכרון הציבורי.
ואז, כמו במתכוון, הגיעה העצרת החרדית. בכניסה לירושלים, מול עיני המדינה, התקיימה אחת ההפגנות הגדולות בתולדות הציבור החרדי. הרבנים קיוו לשוות לה ממד רוחני, מתון. בלי נאומים, בלי קריאות, רק תפילה. "זעקת התורה", קראו לזה. אבל ישראל של 2025 לא קונה שקט תודעתי.
בלשכת נתניהו מבינים את גודל הנזק. ראש הממשלה מתמודד עם שני מצבים בלתי אפשריים: אם יעכב את החוק, יאבד את החרדים; אם יעביר אותו, יאבד את הציבור החילוני. לכן הוא בוחר באסטרטגיה הישנה שלו – "גם וגם".
הוא מנסה להעביר את החוק בצירוף הבטחות עמומות ("בהמשך נתקן את הסעיפים", "הכול ייבחן שוב"), ולדחוף את האחריות קדימה. הכול כדי לשמור על גוש הימין מאוחד. כי זה היעד האמיתי שלו: לא החוק, אלא הגוש. נתניהו מבין שאם חוק הגיוס יעבור, הוא יקנה לעצמו לא רק שקט קואליציוני – אלא גם נאמנות חרדית מלאה עד הבחירות. הוא יוכל לומר לציבור החרדי: "עמדתי בהבטחתי, מעמד תלמידי הישיבות הובטח". והם, בתמורה, ישמרו עליו בכל מחיר.
השאלה האמיתית היא לא פוליטית, אלא מעשית: האם חוק הגיוס, אם יעבור, ישנה משהו באמת? כנראה שלא. גם כיום, החוק הקיים איננו נאכף. החרדים כמעט לא מתגייסים, ובמקום עלייה – יש ירידה. הסיבה פשוטה: אי אפשר לגייס בכפייה ציבור שמרגיש שמבקשים ממנו לוותר על מהותו. כל עוד המאבק מוגדר כמלחמת תרבות, אין גיוס.
הפתרון האמיתי – חוק עם מנופים כלכליים ברורים. לא מתוך נקמה, אלא מתוך היגיון חברתי. חוק שמתגמל מי שמשרת, מחייב את המוסדות החרדיים להתאים את עצמם לכלכלה, ויוצר מציאות שבה מי שלא עובד – פשוט לא שורד. כך זה היה עם ההשכלה הגבוהה: כל עוד הנושא היה עקרוני, "לימוד תורה מול לימודי חול", לא קרה כלום. ברגע שזה הפך למנוף כלכלי, החרדים הצטרפו בהמוניהם. גם כאן, זה יקרה – רק אם המדינה תעבור מהשיח הערכי לשיח המעשי.
מה שהתרחש השבוע, בעצם, הוא לא עוד ויכוח על גיוס, אלא רגע נדיר שבו החברה הישראלית נאלצה להביט בעצמה. יממה לפני שהמונים התפללו נגד גיוס בירושלים, מאות אלפים אחרים צפו בהלוויה צבאית בהר הרצל. שני טקסים, שתי מציאויות. אחת מתפללת להישאר פטורה, השנייה מתפללת שלפחות הפעם יפסיקו לבכות.
אבל השאלה האמיתית, שנשארה תלויה באוויר גם אחרי העצרת, היא אחרת לגמרי: כמה זמן עוד אפשר להחזיק מדינה אחת עם שני חוזים חברתיים – אחד שמקריב, ואחד שמבקש רק שימשיך להיות מי שמקריב בשבילו.
התרעות פיקוד העורף