מטוס ראשי המדינה כנף ציון - הפעם נטול עיתונאים - נחת אמש (ראשון) בפלורידה, וראש הממשלה בנימין נתניהו נכנס לישורת האחרונה לפני המפגש עם הנשיא דונלד טראמפ שיתקיים הערב (20:00 שעון ישראל) במאר-א-לאגו - מפגש שמתיישב, לא במקרה, על שעה נוחה למהדורות בישראל, אבל עלול להסתיים בלי אותה סחורה תקשורתית שראש ממשלה אוהב להניח על השולחן. הפגישה הוקדמה בלו"ז הנשיאותי ברגע האחרון, וכך היא צפויה ליפול בדיוק על פריים-טיים ישראלי; רק שהפעם, בניגוד לביקורים אחרים, אין ודאות שנתניהו יוכל לחזור משם עם "הישג" שאפשר להמיר לתדרוכים אופטימיים בשם גורם מדיני בכיר. מבחינת הצד המארח - במוקד, לפחות כך מתארים גורמים אמריקאים מאחורי הקלעים, לא עומד סיבוב נוסף מול איראן בעתיד הקרוב. מה שנחוץ עכשיו מבחינתם הוא מהלך אחד: המעבר לשלב ב' בעזה. וכשאמריקאים אומרים "שלב ב'", הם מתכוונים לחבילה שלמה: כוח הייצוב הרב-לאומי, מנגנון אזרחי-ניהולי, הרחבת מעברים, בדגש על פתיחת רפיח, שיקום - ובעיקר, תנועה קדימה שלא תיתקע על כל תנאי סף ישראלי. זה מגיע בעיתוי שבו ישראל ניצבת מול חמישה צמתים שמתחברים זה לזה: עזה, לבנון, סוריה, איראן, וגם סעיף שנוטים להצניע בשיח הציבורי אך קובע את כללי המשחק: הסיוע האמריקאי להתעצמות בשנים הבאות. נתניהו מגיע לשולחן עם רשימת דרישות ובקשות, אבל גם עם נקודת חולשה ברורה. הפעם הוא מגיע לבד, לא פיזית (מקורבים אף פעם לא חסרים לו) - אלא פוליטית, מדינית ומבצעית. הפעם - בלי רון דרמר שידע להכין את הקרקע, בלי צחי הנגבי המודח, ובצל הסתבכויות בלשכה שמייצרות פגיעות ומצמצמות מרחב תמרון. כשאין "צוות מקדים", או ליתר דיוק - כשאין "דרמר מקדים" שמסדר מחלוקות לפני שהן מגיעות לחדר, המחלוקות מגיעות כמו שהן: חדות, חשופות, ומועדות לתאונה. בעזה, ישראל רוצה כלל אחד פשוט: אין שיקום בלי פירוז. אין נסיגה בלי פירוק חמאס מנשקו ובלי יציאתו ממערכת השלטון. אין "יום שאחרי" שבו חמאס נשאר מתחת לקרקע ומעליה, ומתחמש לקראת סיבוב הבא. בתוך הכלל הזה יש גם דרישה נוספת, מוסרית ולאומית, שמצאה את דרכה לדיונים: להשיב הביתה את רן גואילי ז"ל- והטענה הישראלית היא שבלי זה, אין הצדקה מוסרית לסגור את שלב א' ולהמשיך הלאה כאילו נחתם הפרק. אלא שבצד השני, האמריקאי, מושכים את הסדר ההפוך: קודם מייצרים יציבות, קודם מייצרים מנגנונים, קודם מכניסים "כוח" ו-"שיטור" ומרימים כותרת של התקדמות - ורק אחר כך, אולי, מתמודדים עם השאלה הקשה באמת: מי מפרק את חמאס מנשקו, ומתי. מבחינת ישראל זו אינה שאלה טכנית אלא לב הסיפור: אם הכוח הבינלאומי לא מסוגל - או לא מוכן - לעשות את העבודה העיקרית, הוא עלול להפוך למסגרת יפה שמתקיימת לצד מציאות מסוכנת. נתניהו עצמו רמז לכך בפומבי, כשהבהיר שלכוח כזה יש משימות שהוא יכול לבצע, אך לא הכול, ואולי את הדבר המרכזי הוא לא יוכל לעשות - והוא "ידבר על זה עם הנשיא טראמפ". כלומר: הוא כבר מכין מראש את טענת האזהרה, אבל גם מאותת שהוא מבקש מרחב תמרון. דונלד טראמפ מדבר על השיחה עם בנימין נתניהו (צילום :פוקס ניוז) המוקש הראשון בדרך לשלב ב' הוא מעבר רפיח. ישראל ניסתה לבנות מדרון חלקלק "מבוקר": לפתוח את המעבר ליציאה מהרצועה בלבד, בלי ליצור תקדים של פתיחה דו-כיוונית. החשש בירושלים ברור: ברגע ששלב א' מסתיים והחטוף האחרון כבר איננו קלף עיכוב (על אף הדרישה הישראלית שלא להתקדם כל עוד רן גואילי נותר בעזה), "פתיחה חלקית" של רפיח תהפוך לדרישה לפתיחה מלאה - וגם אם זה יוגש כהחלטה טכנית, המשמעות המדינית והביטחונית תהיה רחבה: תנועה, לגיטימציה, וסדר חדש של ציפיות. המוקש השני הוא הרכב הכוח הרב-לאומי. כאן נכנסות לתמונה קטאר וטורקיה - לא רק כשחקניות שמנסות להשפיע מבחוץ, אלא כשחקניות שמנסות להיכנס פנימה. מבחינתן, שלב ב' הוא חלון הזדמנויות להרבה דברים: להעמיק דריסת רגל בעזה, למסגר את עצמן כ"מייצבות", ולדחוק את ישראל למצב שבו ההתנגדויות שלה נראות כעיכוב עיקש של "תהליך". כשדובר משרד החוץ הקטארי אומר בגלוי שהמוקד העיקרי הוא לגרום לארצות הברית לדחוף את ישראל לשלב ב', זה לא עוד תרגיל רטורי, אלא - קו עבודה מעשי. המוקש השלישי הוא לבנון. גם כאן, אם ממשלת לבנון תודיע שהיא לא הצליחה לפרק את חיזבאללה, ישראל תבוא עם דרישה לשמר את הנקודות האסטרטגיות שכוחותיה מחזיקים בהן כיום בתוך לבנון - תוך טענה שאיראן מחמשת מחדש. מול טראמפ, זה נבחן לא רק לפי "צדקת הטיעון", אלא לפי השאלה האם זה משרת את התמונה הגדולה שלו: יציבות, שקט יחסי, ותהליך שניתן למכור כהתקדמות. המוקש הרביעי הוא סוריה. נתניהו יבקש לעגן מול טראמפ את הקו הישראלי: אין ירידה מכתר החרמון ואין יציאה מאזור החיץ. והמוקש החמישי - איראן - מרחף מעל כולם. נתניהו רוצה לשמור על "הישגי המבצע" ולמנוע מאיראן לחדש יכולות, במיוחד בפרויקט הטילים הבליסטיים. אבל אם וושינגטון מאותתת שאינה מעוניינת כעת בסיבוב נוסף, ישראל תידרש להחליט האם היא מסתפקת בהישגי אתמול או דורשת מרחב פעולה למחר. לכל זה מתווסף רכיב שמחוץ למצלמות: נתניהו מגיע לפגישה כשהוא פגיע יותר, תלוי יותר, וזקוק יותר לתמיכת טראמפ - לא רק לביטחון ישראל, אלא גם ליציבותו הפוליטית. במצב כזה, היכולת להציב גבולות לנשיא אמריקאי שאוהב "תוצאות" ונרתע מעיכובים, מצטמצמת. וכאן טמון החשש האמיתי: לא שטראמפ "יכריח" את ישראל לעשות צעד אחד קיצוני, אלא שידחוף אותה לסדרה של צעדים קטנים, שכל אחד מהם מוצג כהגיוני - עד שמגלים, בדיעבד, שהסדר כולו השתנה.
התרעות פיקוד העורף