נתחיל מהסוף: טורקיה וקטאר לא "נכנסו בדלת האחורית". הן היו שם מהרגע הראשון. כל מי שעוקב אחר הניסיון האמריקאי לעצב את "היום שאחרי" בעזה הבין שאין היתכנות למנגנון אזרחי-בינלאומי בלי דוחא ובלי אנקרה. קטאר איננה רק צינור כסף, אלא שחקן עם גישה ישירה לחמאס, ניסיון מוכח בניהול משברים הומניטריים בעזה ולגיטימציה אמריקנית - גם אם בישראל מעדיפים להתעלם מכך.
טורקיה, על אף היחסים העכורים עם ישראל, מחזיקה מנופי השפעה אזוריים, קשרים עמוקים עם תנועות אסלאמיות ויכולת לצרף מדינות מוסלמיות נוספות למהלך. מנגנון בלי שתיהן אולי היה נוח פוליטית לישראל, אך מבחינת וושינגטון היה ריק מתוכן.
אלא שהודעת לשכת ראש הממשלה לא כוונה רק לוושינגטון. היא הופנתה לא פחות, ואולי יותר, פנימה. נתניהו ניצב בין פטיש אמריקני לסדן קואליציוני. שותפיו מימין דורשים קווים אדומים ברורים ומתקשים להשלים עם כל מסגרת שבה למדינות הנתפסות כתומכות חמאס יש תפקיד רשמי. ההצהרה החריגה אפשרה לנתניהו לשדר מאבק, גם אם ברור לו שבפועל המהלך לא ייעצר. בנקודה הזו נכנס התדרוך האמריקאי החריף - לא כהכחשה טכנית, אלא כהצבת גבול. המסר היה ברור: אפשר למחות, אי אפשר לשכתב את המציאות.
מה הלאה? קשה לראות ביטול של המהלך, וכמעט בלתי סביר לצפות להדרת טורקיה וקטאר. במקום זאת, יתפתח קרב שקט על סמכויות, על ניסוחי מנדט, על השאלה מי "מנהל" ומי רק "מייעץ". ישראל תנסה לצמצם, לעקוף, לרוקן מתוכן. האמריקאים ינסו לשמור על המסגרת חיה. ובתווך, עזה תוסיף להיות זירה שבה כולם מדברים על שליטה - ומעטים בלבד מחזיקים בה באמת.
בסופו של דבר, זה איננו סיפור על ועד כזה או אחר. זהו סיפור על מגבלות הכוח הישראלי ביום שאחרי המלחמה. על הפער בין הצהרות ריבוניות למציאות שבה וושינגטון מחליטה וירושלים מגיבה. ועל כך שבמזרח התיכון של 2026, מי שלא יושב ליד השולחן - מגלה מהר מאוד שהתפריט כבר נקבע.
התרעות פיקוד העורף