אז גם, כשמסתכלים על יש עתיד לבדה או בהשוואה למפלגתו של גדי איזנקוט, וגם במבט-על על הקרב בין הגושים - המצב לא משהו. ואם חשבנו שהתקווה טמונה בחיבורים בין מפלגות בגוש האופוזיציה, בדקנו ומצאנו שתי נקודות עיקריות: ראשית, יש מעט חיבורים (השכיח שבהם הוא של בנט ואיזנקוט) שבהם גם אם השלם לא גדול מחלקיו הוא מסייע, או לא פוגע, בגוש עצמו; ושנית, בכל או ברוב החיבורים שבהם נכללה יש עתיד, השורה התחתונה הראתה על פגיעה במספר הכולל של המנדטים בגוש בשל זליגה של מצביעים של מפלגות הגוש לעמדת המתנה.
מה הסיבות לכך? אפשר להעלות כמה השערות שמחייבות מחקרי עומק, אבל אחת מהן שניתן לראות גם בסקרי מעריב היא סוגיית המנהיג. בעשורים האחרונים מתגברת בישראל ובעולם המערבי כולו הפרסונליזציה של הבחירות - עליית חשיבות המימד האישי ואישיות המנהיג בשיקולי ההצבעה.
במובן זה, יש יתרון מובהק לגוש מפלגות האופוזיציה המאוגד סביב מנהיג יחיד – בנימין נתניהו. לעומת זאת, בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה אין הסכמה באשר לזהותו של המוביל, שלא לדבר המועמד לראשות הממשלה הבאה. דוגמה קטנה לכך ניתן למצוא בסקר שערכנו ב-12 בדצמבר, בשאלת ההתאמה לראשות ממשלה שבו הצבנו את בנימין נתניהו ראש בראש מול ראשי מפלגות האופוזיציה.
בכל שאלה שכזו מצאנו שמצביעי מפלגות הקואליציה בחרו כאיש אחד את נתניהו (בין 93% ל-98%, תלוי מול מי) ולעומתם מצביעי מפלגות הקואליציה העדיפו מועמדים משלהם בשיעורים נמוכים הרבה יותר. את השיא קיבל בנט, עם 69% ממצביעי הקואליציה שהעדיפו אותו על פני נתניהו. גדי איזנקוט הועדף על ידי 66% ממצביעי האופוזיציה, ויאיר לפיד היה הרבה אחריהם עם רק 50% ממצביעי מפלגות האופוזיציה שהעדיפו אותו על פני נתניהו.
אז בסיכומם של דברים, הנתונים העקביים של הסקרים השבועיים של מעריב אכן מראים שיותר ויותר קשה לראות את גוש מפלגות האופוזיציה מנצח את הבחירות הבאות, בטח אחרי שמרבית מנהיגי מפלגותיו סנדלו את עצמם בכל הקשור להסתמכות על מפלגות ערביות. ובאשר למרכזיותה של יש עתיד בגוש ובדרך לניצחון, גם כאן יש ליאיר לפיד בעיה לא פשוטה.
התרעות פיקוד העורף